בני אדם כטבע דומם – רשמים מיום בלונדון

יום שבת, עשר בבוקר, גלריית טייט מודרן בלונדון – תערוכה של פול גוגן.

השעה מוקדמת ואני לא אכלתי ארוחת בוקר. בתום פחות משעה אני צונח על ספסל מול תמונת עירום של נערה ילידית מטהיטי.

אחרי הקפה המחיה נפשות במרפסת הצופה אל קתדרלת סנט-פול, בחנות, אבא שואל אם ארצה קטלוג של התערוכה. אני עונה בשלילה. הוא שואל מדוע.

"גוגן לא מדבר אליי" אני משיב ומנסה להסביר.

הפסינציה של גוגן ממה שראה כפראי, בראשיתי, ולכן גם אצילי, דוחה אותי. הוא הרחיק לטהיטי כדי לצייר בני אדם שהם כמו חיות עבורו: חסרי היסטוריה, חסרי תרבות, מושבה שלמה של מודלים וכל העולם אטלייה. בני אדם כטבע דומם.

"אותי השימוש שלו בצבעים מרשים" עונה אבא, והוא צודק. אולי זו דרך נכונה להתבונן בתמונות. אני חושב על הצייר הצרפתי בקולוניה הצרפתית. ואולי מותר לשים זאת לרגע בצד ולהתמקד בקומפוזיציה, אור ומבט? אבל הצבעים העזים, יפים ככל שיהיו, האסתטיקה הזו נראית לי נטולת הקשר, מבטלת הקשר. זהו יופי שלא צמח מתוך בחינה של האמן את החיים והציוויליזציה שצייר, אלא מתוך התעלמות מהם, מחיקה שלהם.

גלריית טייט מודרן נפתחה בשנת אלפיים במה שהיה קודם לכן טורבינה להפקת חשמל, על הגדה הדרומית של נהר התמזה, צופה אל הקתדרלה שמן העבר השני. גשר חדש להולכי רגל – "גשר המילניום" – מחבר בין השתיים. באבחת מוטות ומסמרים חוברה הסיטי של לונדון לחלקה הדרומי המוזנח של העיר, ומחירי הנדל"ן לא נשארו מאחור.

הקפיטריה, חנות הספרים, אולמות התצוגה, ערוכים כולם באלגנטיות קפדנית. עמודי התמך מפלדה צבועים בשחור מבריק. כמו גלגל ענק פולחות מדרגות נעות את החלל בגובה חמש קומות, ומן הגלריות הגבוהות אפשר להשקיף מטה אל קומת הכניסה ואל המון המבקרים. מצגות ומשחקים על מסכי מחשב, ספסלים מפלסטיק אדום, ציר זמן של אמנות המאה העשרים על אחד הקירות, כתוב בכתב יד בכמו נון-שלנטיות.

מה קוסם כל כך במרחב הזה? אין מדובר ביופי. ממרפסת הקפיטריה אפשר אמנם להשקיף אל הנהר ומעבר לו, אבל המבנה עצמו רחוק מלהיות יפה, בצבעו החום, בקוויו הגסים.

זוהי בעיקר השתאות ממה שאפשר לעשות מבניין תעשייתי כעור, שביעות רצון מעצם הפיכתה של טורבינה למשכן המוזות. הכל נקי כל כך, אלגנטי, הספסלים מפלסטיק אדום, עמודי הפלדה בשחור מבריק. המדרגות הנעות משייטות מן החנות הגדולה שבקומת הכניסה אל הקפיטריה המרווחת. מרחב גדול ונטול דאגות. הלכלוך והזיעה נעלמו – הניקיון שעם שוך התעשייה.

כמובן – זו אינה תופעה חדשה. בפריז משמשת מאז שנות השמונים תחנת רכבת כמוזיאון, משכן לאוסף מקיף ועוצר נשימה של אמנות המאה התשע-עשרה והעשרים. מה עושה את האווירה במוזיאון אורסיי שונה כל כך? אולי העיצוב המסורתי יותר, אולי הפסלים בסגנון הקלאסי שבקומת הכניסה. אולי זהו הזמן הרב שחלף מאז עצרה כאן הרכבת האחרונה. אבל יש עוד משהו: מוזיאון אורסיי היה בגלגולו הקודם תחנת רכבת, והמרחק בין תחנת רכבת למוזיאון אינו גדול כפי שהוא נראה תחילה. תחנת רכבת היא מקום לראות ולהיראות בו, פאר היצירה של חברת התיעוש וההון, מקום להציג בו לראווה את הישגיה של תרבות הבורגנות. ואם בחר מונה האימפרסיוניסט לצייר את תחנת סן-לזר על כל הנוסעים והקיטור שבה, מדוע לא יוצגו תמונותיו בתחנת רכבת לשעבר?

אבל בין מוזיאון לטורבינה אין הרבה מן המשותף. טורבינה אינה חלון הראווה של התיעוש והערים, היא המנוע המכוער והמלוכלך. לא במרכז העיר היא יושבת, בין גנים ומוזיאונים, אלא על הגדה הדרומית של הנהר, מרוחקת. הנה דממו המנועים. בתי החרושת נשלחו אל מעבר לים. החשמל מופק הרחק ממרכזי הערים הנוצצות. במרחב שהתפנה אפשר לשחק ולהשתעשע. שלא כמו שעון תחנת הרכבת הענק שהושאר במוזיאון אורסיי, כאן יש לסלק כל סממן של החיים מפעם, יש להניח רצפת עץ, להקים קירות גבס וזכוכית. ואז אפשר להתמסר לחדוות האסתטיקה והפנאי שבתערוכה, בקפיטריה ובחנות המוזיאון.

עקבות שנשארו במנצ'סטר

בכניסה לספריה הגדולה במנצ'סטר עמדה אישה ששיערה שיבה וחילקה חומרי הסברה סוציאליסטיים. אני, במרוצתי לתחנת האוטובוס, חטפתי עיתון אחד מן הערימה שהחזיקה ותוך כדי כך הפלתי על הרצפה עשרה עותקים נוספים. נעצרתי, גמגמתי, התנצלתי, אספתי את העיתונים שנפלו והאישה אמרה לי: "למען האמת אני לא מחלקת אותם בחינם אלא מציעה מנוי על כתב העת שלנו או גיליון ניסיון".

נכנסנו בשיחה. סיפרתי שאני לומד היסטוריה. והאם אני מגדיר עצמי כסוציאליסט? כן. איזה סוג בדיוק של סוציאליסט? עניתי שעדיין אינני מתקדם עד כדי כך. ראיתי כבר את השיחה ההולכת ומתארכת ומוליכה לשום מקום והשאלה הטיפוסית כל-כך, הטיפשית כל-כך, די עצבנה אותי. מה הטעם לחלק חומרי הסברה רק למי שכבר משוכנע? ועוד לברור בציציותיו לאיזו תת-קבוצה רעיונית הוא משייך עצמו? רציתי ללכת. אבל אחרי הבלגן שיצרתי והגסות שבה ביקשתי לחטוף עיתון ולרוץ הלאה חשתי לא בנוח. היא הסבירה על כתב העת שלהם ועל המנוי: "זה ייתן לך חינוך מרקסיסטי שבאוניברסיטה לא תקבל" עניתי שאחשוב על זה ושאלתי כמה עולה רק עותק אחד, לניסיון. "שבעים וחמישה פני" היא אמרה. הוצאתי מטבע של לירה. "למען האמת, אתה יכול לקבל מנוי לשלושה חודשים ועוד פרסום שנתי שלנו לבחירתך בעבור שלוש לירות". עניתי שאסתפק בעותק האחד ותהיתי לפשרו של הפער בין יכולת מכירה מרשימה ליכולת פוליטית מרשימה מעט פחות.

התבוננתי בעיתון שרכשתי במיטב כספי: "Black History and the Class Struggle". אם כן: בדרום אפריקה אנו צריכים מהפכה מתמדת ולא בוגדים סטליניסטיים, בארצות הברית העבדות היום רחבה הרבה יותר משהייתה באמצע המאה התשע-עשרה, אבל אל ייאוש – סופו של הקפיטליזם מתקרב.

רצה המקרה ובאותו שבוע קראתי קטע מתוך ספרו של פרידריך אנגלס "מצבו של המעמד העובד באנגליה" שהתפרסם ב- 1845 (ראה אור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ט). אנגלס תר את מנצ'סטר לאורכה ולרוחבה וכתב תיאור שיטתי של שכונות העוני שלה: היכן וכיצד התפתחו, מה מצב התברואה בהן, וכיצד העיר בנויה כך שהתעשיינים החדשים, בדרכם מהשכונות האמידות אל המרכז המסחרי, אינם חולפים ולו פעם אחת על פני הזוהמה והעוני, אינם רואים אף לא לרגע את הפועלים העובדים בבתי החרושת שלהם. אנגלס בוחן את הזוהמה שבנהר, את הרחובות הלא מרוצפים, את האוויר המעופש במבוך הרחובות הצרים. הוא מביא שרטוטים של העיר, מדגים את מבנה הבתים, הרחובות והחצרות הפנימיות.

זוהי כתיבה שיטתית, מדויקת, השואבת את מסקנותיה מתצפית על העולם ומהצבעה על חוליו. אין כל קשר בין החיבור הזה לבין העיתון שקניתי לי מול הספריה הגדולה של מנצ'סטר. במקום דוגמאות מוחשיות – פלפולים אידיאולוגיים; במקום מסקנות מדוקדקות – משיכות מכוחל מטושטשות; במקום ניסיון להסביר מציאות חדשה – דיון חוזר ונשנה ברעיונות שפותחו לפני מאה שנים ויותר. מחוגי השעון של פרסומים כאלה מראים תמיד 1933 או 1936, המצפן תמיד פונה לספרד, לחבל צ'פאס או להיימרקט. הלב תמיד עם לוחמי המחתרת הכורדית או הבריגדות הבינלאומיות. אפילו המאבק בבילעין או נעלין לא הצליח להפוך לסמל, למיתוס של השמאל האירופי או האמריקני – אולי כי הוא אינו מספיק רחוק, אולי מסיבות אחרות. בהרצאה שהייתי בה בברלין על מלחמת האזרחים בספרד התלהט מיד ויכוח האם המאבק היה על קולקטיביזציה או על מהפכה מתמדת, אנשי ברית המהפכנים של האחד במאי הפיצו כרוזים נגד הברית המהפכנית של האחד במאי (ממש כך!) וכל הנוכחים באולם לא מנו יותר משלוש מאות איש. על הקירות נתלו כרזות: "האג'נדה שלנו: התנגדות!" ואני רק שאלתי את עצמי (לבטא את השאלה בקול לא העזתי): התנגדות למה?

מזוהמת הנהר של מנצ'סטר, כמו גם מהנהר עצמו, לא נותר דבר. מבוך הסמטאות שבין תחנת הרכבת ויקטוריה לרחוב השוק נעלם – במקומו עומד כיום מרכז קניות עצום. רכבת קלה מחברת את מרכז העסקים והמסחר עם הפרברים. סדנאות היזע, כאן כמו בכל מקום, הפכו לגלריות. בנייני הלבנים האדומות מן המאה התשע-עשרה משופצים ומוסבים לאכסניות או לופטים. המדרכות השבורות, העזובה, הקדרות – אם כי לא הזוהמה והצפיפות של אמצע המאה התשע-עשרה – עברו דרומה יותר: שורות ארוכות של בתים אחידים, קטנים, חנויות ומסעדות של מהגרים – החיים שאחרי מות התיעוש, עם בואן של חולצות ומכוניות מסין ומבנגלדש. היזע נראה אחרת, נסתר יותר אולי משהיה לפני מאה וחמישים שנה, גם מעיניו של המנסה לשוטט בעיניים פקוחות.

העיתון על סף הדלת

בשעה שבין בוקר לצהריים ירדתי להביא את העיתון. למחלק העיתונים אין מפתח כניסה לבניין. הוא מניח את העיתון על סף דלת הכניסה הראשית ומי שאינו ממהר לא ימצא את העיתון שלו. במסדרון נפלו עוד כמה אריחי קרמיקה מהקיר. אנחנו אוספים אותם, משתמשים בהם כתחתיות לסירים. וחוץ מזה, אנחנו צוחקים, אפשר בטח למכור אותם בכסף רב באחד משוקי הפשפשים. אם לא היום אז בעוד עשר שנים, כשאריחי קרמיקה יהפכו גם הם להיות עניין נוסטלגי, בין כורסאות חומות בעיצוב מיושן, מנורות שכמו נלקחו מסרט, מזוודות, מכונות כתיבה. כל זוג תחתונים מהמזרח נסחר בחדווה, ציורים של מגדל הטלוויזיה בורוד וחלקים מהחומה בירוק פסיכדלי.

העיתון עוד היה שם, ליד הדלת. ועוד כמה מאבני הריצוף הקטנות של המדרכה זזו ממקומן, מזדקרות מעלה, אורבות להולכי הרגל. עניין שבשגרה. בפריז הפסיקו לרצף את הרחובות באבנים כאלה מאז ששים-ושמונה. היה פשוט קל מדי לעקור אותן ממקומן ולהשליך. בברלין אין סכנה כזו. הפוליטיקה מסתכמת פחות או יותר בגרפיטי על אחד הפאבים: "יאפים תתחפפו".

ודווקא יש משהו פרקטי באבנים הללו, הנוחות להתרופף. אם רוצים לקבוע במדרכה, מול בית כלשהו, אחת מאותן לוחיות מתכת קטנות, עם ציון הדיירים שגרו שם עד המלחמה: שם, תאריך לידה, תאריך הגירוש והמוות.

"מדוע הישראלים אוהבים את ברלין?" שאלה כותרת בעמוד הראשון של העיתון והבטיחה הסבר בעמוד שלוש. נשאלתי את אותה שאלה במסיבה לפני כמה שבועות. עניתי אז קצרות שברלין עיר מעניינת. העיתון שהרמתי מסף הדלת יצא באבחנה חדה הרבה יותר: הישראלים רוצים לא רק שואה אלא גם מסיבות.

העיר מעניינת, העיתון עב-בשר, הבירה בזול. ובכל זאת, אי שם לפני כמה חודשים התחילה מנקרת בי תחושה מציקה. מתוך הכרך הגדול הזה, מתוך אין-ספור הגלריות ודוכני הגלידה בטעם שומשום-תאנה, מתוך שוקי הפשפשים ודוכני הספרים המשומשים, מתוך הבתים הנטושים והמכוסים בגרפיטי ופסטיבלי הקולנוע האוזבקי-גרמני מצאתי את עצמי טווה לי כמה נתיבים של יום-יום, נתיבים שטוב ונעים לחזור אליהם. מצאתי את עצמי מחפש בתי קפה שאינם בה בעת גם ספריה פוליטית ומקום לתערוכות מתחלופת, שאינם מרוהטים כמו סלון מיושן ואינם מגישים חמישים סוגים של תה. מצאתי את עצמי מחיש צעדיי בבואי אל עיבורי השוק הטורקי, מנסה לחלוף על פני דוכן הלחם האורגני, הבננות המטוגנות מאפריקה, התצוגה המרהיבה של דבש בשלושים טעמים מכוורת פרטית וקערות חרסינה מעוטרות. "כשאני נכנסתי לגור בשכונה עוד לא היו כאן כל החנויות היאפיות הללו" – כל סטודנט בן-יומו מדבר כאן כמו ברלינאי שורשי, מאמץ לו את המבטא המקומי, מקצר את אלכסנדרפלאץ לאלכס ובירה שטרנבורגר לשטרני.

באחת בצהריים כבר יושבים כמה גברים ונשים שכמו נלקחו מדור אחר על ספסלי עץ ארוכים, יושבים לשולחן הקבוע שלהם עם כוסות בירה גדולות. מסביב הורים וילדים בשיטת הרצף, מנשאים קלים ועגלות ספורטיוויות, נשים מבוגרות בכיסוי ראש גוררות אחריהן עגלות בד משובצות. התור מול דוכן הגלידה מתארך ובפינה ממול עומדת אישה צעירה ושרה בין קטעי בוסה-נובה גם "בדד, במשעול אל האין". הפנים של יושבי בית הבירה שמנים, אדומים, הם אוחזים בכוסות הבירה שלהם על רקע הפנים האפלולי של דלפק מעץ וכמה מכונות משחק. עוד רגע וייעלמו גם הם מן הנוף.

"אל המרכז התיירותי אני לא מגיע בכלל" – גם זו פסיקתו של כל מבין-עניין. המבינים-עניין הרי מכירים פינות חמד וכוכים אפלים – מה להם ולאתרי התיירות המאוסים? מצא לך איזה מקום מט לנפול עם צלופחים מעושנים באיסט-סייד, איזו מסעדה אפריקנית בבולוואר דה סבסטופול, איזה מזנון הודי בין שני מוסכים ביפו.

אבל בברלין נדמה שבאמת פועל איזה כוח צנטריפוגלי, הדוחק הכל מן המרכז החוצה, הלאה הלאה. ובמרכז חור שחור, כורע מעומס היסטוריה, קלישאות ומחירי נדל"ן.

שמות רבים לכך – שעיר פתאום מתעוררת ומושכת אליה תחילה סטודנטים ואחר כך זוגות צעירים ובסוף שחקנים וידוענים וסוף לסיפור. אבל לברלין לא הניחו לעשות זאת בקצב מתקבל על הדעת. מיד קפצו ומיהרו לבנות תחנת רכבת חדשה וכיפת זכוכית חדשה וכיפת בית כנסת חדשה. ורק בצדדים, הלוך והרחק מן המרכז האימתני הזה, מתנהלים חיים. וצעירים באלף שפות מחפשים את עצמם, את המלגה או את הבירה הזולה מכולן. והנה כבר עט עליהם העיתון שעל שפת הדלת כמוצא שלל רב: הנה היא, גרמניה הנורמלית, הצבעונית, הצעירה, הסובלנית, הנה היא – בברלין. עובדה – אפילו הישראלים אוהבים אותה.

ואתה נתקף אי-נוחות מסוימת. בעל כורחך הפכת למליץ יושר, לחלון ראווה. ואתה בכלל עודך מועד על כל לוחית מתכת הקבועה במדרכה, מרים את העיתון, מביט בו, ומבלי שרצית עולה בך תחושת מיאוס ממעמקי הקרביים. ואתה מביט בעיניים צרות בכל הרחוב הזה, ברוכבים על אופניים, במתמתחים על שפת התעלה, במאזינים לשֶבּ ח'אלד, כליזמרים או מקצבים מהבלקן, בלוגמים קפה בנחת בבראנץ' של יום ראשון.

אבל כמה נוגעים ללב הם בתי הקפה הללו לעת ערב, המניחים שמיכות מקופלות על מסעדי הכיסאות, כמה נוגעים ללב אז יושביהם, המתכסים ומתעטפים ומנסים בקור הזה להתרווח בשלווה, ומושכים את השמיכה עוד קצת מעלה, עד הסנטר.

כמה רגעים להרהר בהם

אני רציתי לשחות. היא רצתה לראות את המלון מ"המוות בונציה". היה כל כך חם וכל כך עמוס, כל סמטה וכל גשר וכל תעלה שלפני שלוש מאות שנה עוד הייתה ציורית ולפני מאה שנה עוד הילכה קסם בניוון שאחז בה, כל פינה רק התפקעה כעת ממצלמות ומצטלמים. בדרך לשם נזכרתי בתמונה אחת, לקראת סוף "המוות בונציה": מצלמה שחורה ניצבת על החוף, וסביבה כלום.
חנות עתיקות הציעה למכירה את מדאם בובארי באיטלקית וקטלוג של ציורי ילדים מן הגוש הקומוניסטי. בלובי המלון הזה מן האגדות עוד יש לכל אורח תא דואר משלו, ועל רצועת החוף קבינות רחצה פרטיות, בשורות שורות.
על רצועת חוף סמוכה, נטולת קבינות, פתוחה, כבר התחיל הזמן להפשיר. על מגבת אחת שכבה אישה צעירה חשופת חזה. סמוך לה שכבו חבוקים שני גברים מגרמניה ולידם שיחקה בחול משפחה מאפריקה.
השמש עוד לא החלה לסגת ואני חיפשתי מסתור תחת שיח נמוך שבקושי הטיל צל. מעט הלאה, סמוך לקו החוף, נשמעו צלילי אקורדיון. שירה בציבור. ברוסית. שניים, שלושה, ארבעה אקורדים – הרי אני מכיר את השיר הזה. מאוספים נוסטלגיים במארז חגיגי, משבת בבוקר ברדיו אחרי לילה בלי שינה.
הגיע זמן ללכת, ושלוש הנשים, לבושות בבגדי ים מיושנים, קמות על רגליהן ועושות דרכן לכיוון היציאה, עוברות בין השרועים והשרועות על החול, האחת ממשיכה לנגן וחברותיה ממשיכות לשיר.
החולצה הכחולה מקופלת בארון. הדיונים הארוכים בין צריפי קיבוץ בעמק יזרעאל נראים מרוחקים, קטנים, הולכים ודוהים. ערבים של שירה וגיטרה, של חבר'ה על הדשא.

הנוסטלגיה היא אם כל חטאת, געגועים לעבר שמעולם לא היה הווה. אדם מתרפק תמיד על עצמו ועל דומיו, מביט בסלידה על השונים ממנו שתפסו כעת את מקומו ומפריעים לתמונה הזהובה שצייר לו.
בעצם, נוסטלגיה היא צידו השני של אותו ניוון, אותו ריקבון שהעסיק כל כך את תומאס מאן ב"המוות בונציה". שהרי כשההווה מתפורר ושוקע, כמו אותם ארמונות רנסנסיים ריקים על גדות התעלה הגדולה, מתעצם ועולה כנגדו זכר העבר המפואר, הדגול, זכר מסעות נועזים וטקסים מלאי הוד. והתשוקה הלא מוסברת שחש הסופר אשנבאך אל נער פולני יפה תואר, גם היא אופן של נוסטלגיה – כמיהה אל יצור אצילי, בראשיתי, שעוד לא הושחת בידי הציוויליזציה הדועכת ממערב.

ואולי אותו רגע של שירה רוסית ואקורדיון דווקא לא היה רגע של נוסטלגיה, אלא אות חיים מעבר למסך, מעבר לגלגולים שעבר שיר פשוט בדרכו מרוסיה לפלשתינה, מעבר לתהפוכות התרגום ושינויי ההקשר – אי-שם מישהו באמת שר את השיר הזה, שר אותו עדיין. השיר הזה, ששקע כאן כבר בנבכי אוספים אקלקטיים, נמחץ במחרוזת ליום העצמאות בין נטשה ופייר לחורשת האקליפטוס, השיר הזה, אי שם, עודנו חי.
ממש כפי שהיה חי לפני מאה שנה, כשהתגלגל לפלשתינה. כשעוד לא היה למחוז של נוסטלגיה, לשריד שמור המוצא ממקומו עבור הזדמנויות מיוחדות. כשעוד היה ביטוי לגעגועים חיים מאוד, לארץ ושפה שנשארו מאחור.

היא רצתה לראות את המלון מן "המוות בונציה", ועתה ישבנו על החוף, כל אחד ומחוז געגועיו. כמעט קמתי על רגליי לשוחח עם שלוש הנשים שעברו בשירה בין הגופות המשתזפים. ולא רק מחסום השפה השאיר אותי ישוב. גם חוסר הרצון לבאר ולהסביר לה אחר מעשה על שום מה ההתרגשות. הרי אפילו את הרצון להיאחז בדבר מה קשה להסביר, את החיפוש התמידי אחר מקורות ונקודות התייחסות (ומי שמתעקש מוזמן לקרוא לכך "זהות").
הבטתי באישה המבוגרת עם האקורדיון בידיה ושרתי בדמיון. "הי עמדי-נא, את יפת-עיניים / תני ואחזה בך, את יפה שלי". דבר אחר לא היה לי לעשות.

איך לכתוב יומן מסע

"הנשים שם הולכות לשוק, הגברים נשארים בבית; הנשים נושאות סליהן על כתפיהן, הגברים על ראשם; הנשים משתינות שם בעמידה, הגברים בישיבה" – כך כתב הרודוטוס על המצרים ב"היסטוריות", מין עולם הפוך שכזה, מן הסתם פרי הדמיון, שכל-כולו הנגדה לעולמו הידוע והמוכר של המחבר. שהרי כל יומן מסע אל המרחקים הוא, בסופו של דבר, הרהור מתמשך על הבית, על הידוע והמוכר.

"איתקה העניקה לך מסע יפה
אלמלא היא לא היית כלל יוצא כלל לדרך.
יותר מזה היא לא תוכל לתת.

והיה כי תמצאנה ענייה – לא רימתה אותך איתקה.
וכאשר תשוב, ואתה חכם, רב-נסיון,
תוכל אז להבין מה הן איתקות אלה."

יש בכך משהו מתסכל. הנדודים האינסופיים, מרחיקי הלכת ביותר, אינם מצליחים לפרוץ את המחסום הזה. אתה צולל אל תוך השוואה מתמדת עם אורחות חייך והרגליך. הפליאה שאתה מגלה בראותך בית-שימוש טורקי או שלטים המורים שלא לירוק על הרצפה בתחנת הרכבת היא בעצמה תולדת ההטמעה העמוקה של הידוע והמוכר. המוצא היחיד מכך הוא אדישות חובקת כל, קבלה בשלווה גמורה של כל סגנון חיים וכל נורמה חברתית שתיתקל בהם. אלא שלצורך כך אין כל טעם לצאת לדרך מלכתחילה.

ואם לא די בכך, הרי שכל מפגש, כל היתקלות באדם זר, מוליכים מיד אל שאלת מוצאך וזהותך, ואתה מוצא את עצמך מדבר שבועות ארוכים רק על אורחות חייך והרגליך, על המוכר, הידוע והמשעמם.


"אתה יכול לנחש?"

קבענו להיפגש בשבע בערב, באס ואני, בויסקאונט סטריט 61, מנצ'סטר. הוא הגיע בשבע ורבע, יצא מהאוטו יחד עם אישה צעירה. היא סיפרה לי שגם היא מחפשת כעת דירה לכמה חודשים, במקור מהודו, כותבת מאסטר ועובדת במשרה חלקית בשדה התעופה של מנצ'סטר.

הבית הפוך, החדרים קטנים, המדרגות תלולות, האוויר מעופש. "אני אראה לכם עוד כמה חדרים שיש לי" אומר באס נוכח פנינו החתומות משהו ומוביל אותנו בחזרה לאוטו. הוא מוביל אותנו בין שורות ארוכות, אחידות, של בתי לבנים אדומות. ושוב: הבית הפוך, החדרים קטנים, האוויר מעופש. באס שואל מה אני לומד. היסטוריה. ומאיפה? מישראל, אני עונה. "אהה. אתה יודע מאיפה אני?" "לא". "אתה יכול לנחש?" אחרי שאלה כזו בודאי שאני יכול. אבל לא נתחיל לעבור את האפשרויות אחת-אחת. אני עונה: "לא".
"אני מסוריה"
"ומאיפה בסוריה?" אני שואל.
"למה, אתה לומד גם גיאוגרפיה? אני מדמשק, אם אתה יודע איפה זה".

חזרה באוטו. האישה הצעירה – את שמה לא קלטתי – יושבת מלפנים. בעצירה ברמזור באס מושיט לה כרטיס ביקור. "זו החנות שלי – מחשבים, תוכנה, אלקטרוניקה. במרכז העיר. אם פעם יש לך בעיה עם המחשב – תבואי אלי." "לא נראה לי שיהיה בכך צורך" היא עונה בחיוך. "אני עושה מאסטר כבתיבת תוכנה". "כן, אומרים שהודו זה עמק הסיליקון החדש" אומר באס. אנחנו מגיעים לרחוב הראשי. "אני יכול עוד להחליף איתך מילה?" שואל באס את האישה שלידו. "יש לי איזו הצעה בשבילך, אצלי בחנות". הוא מרים את עיניו למראה. "אתה יודע איך להסתדר מפה, נכון?"


"אלה עם הכובעים הקטנים"

נפגשנו בשש וחצי בערב, פמלה ואני, בבית בן שתי קומות. המדרגות תלולות, התה בחלב. "אני חוששת שאין לי שום ביסקוויטים להציע לך".
אנחנו מדברים על לימודים ועבודה ותכניות לעתיד. היא נולדה בזימבבוואה וחיה שם עד גיל שבע-עשרה. שפת אימה היא שונה (Shona). "ומה שפת אימך?" עברית, אני עונה.
"זה כל כך מוזר לחשוב שיש עוד אנשים שמדברים עברית. אז תגיד, אתה יהודי?"
"כן. כלומר, אני אתיאיסט, אבל – – "
"אוקי, הנבתי. אתה יהודי טכנית. אז מה זה בעצם אומר – להיות אתיאיסט? אתה לא מאמין בכלום?"
"אני לא מאמין באלוהים".
"זה כל כך מוזר. אתה יודע, בזימבבוואה, חוץ ממיעוט מוסלמי קטן, כולם פשוט נוצרים. ואז כאן במנצ'סטר פתאום יש לך כל כך הרבה דתות. נוצרים ומוסלמים והינדו ויהודים. ואז יש עוד את אלה שבכלל לא מאמינים בכלום. זה יותר מדי. אגב, אני חושבת שראיתי פה פעם כמה יהודים. זה אלה עם הכובעים הקטנים, לא?"

*הציטוט השני שלמעלה מתוך "איתקה" מאת קונסטנדינוס קוואפיס, תרגום: יורם ברונובסקי.

שיחה מקרית

לפני הכל הרחתי את לחמניית הבצל שלו. מיד אחר כך בא המשפט: אני מקווה שלחמניית הבצל שלי לא תפריע לך יותר מדי. ומה כבר אפשר לענות על כך. גם אני מקווה. אחר כך ראיתי את הסודוקו, נשלף מכיס המעיל שלו, כמו חיכה האיש הזה, ממושקף, בן שבעים-וחמש אולי, כבר כל היום לפתור את הסודוקו שלו, כמו הציק לו הסודוקו כבר כשעלה על יצועו בליל אמש. אני פנסיונר, פנסיונר חסר מנוח, הוא אמר. אבל התנדבתי לעשות טובה לפירמה שאצלה עבדתי, לקחת אוטו של החברה ולהחזיר אותו למשרדים הראשיים.

אין מנוח כאן בחבל הרוּר. ערים ערים ערים. תעשיה, מסילות ברזל. נוסעים יורדים ועולים מן הרכבת שכמו נוסעת בעיר שאינה נגמרת. ואולי הסודוקו בכל זאת אינו מסעיר כל כך, שכן האיש עם לחמניית הבצל רוצה לדבר. ואת הפרט הביוגרפי על היותו פנסיונר חסר מנוח מסר בלי לחכות לשאלה, כמו הושיט את ידו ללחיצה. ואתה? הוא שואל.

סטודנט להיסטוריה.

אהה, ואתה רוצה ודאי אחרי הלימודים להיות מורה להיסטוריה. מקצוע לא פשוט, להיות מורה. להסתדר יום-יום עם כל החבר'ה הצעירים האלה. יפה, יפה. ולאן אתה נוסע? אל החברה שלך! מטרה יפה – הוא מחייך בכמו-שובבות בין מעיל הניילון הבז' שלו, פירורי לחמניית הבצל והסודוקו. ומאיפה אתה בא? מברלין? אבל אתה לא מדבר את הדיאלקט הברלינאי. מאיפה אתה במקור?

מירושלים.

שני הנהוני ראש קצרים, מבט הצידה, מבט אל לחמניית הבצל. יפה, יפה. מבט נוסף אל לחמניית הבצל. ושאלות על פיננסים, על מימון הלימודים ועל מעמד משפטי. אז הוריך, לא, סבא וסבתא שלך, ברחו מכאן באותו זמן נורא. אני עוד זוכר את זה. איך שרנו את כל ההמנונים ההם. אבל אתה יודע, בשביל מי שלא אזרחים כאן, אין שום סיבה שנממן היום מהמיסים שלנו את הלימודים של כל מיני זרים כאן שבאים, עושים קופה והולכים.

יש גם סטודנטים מפה שלומדים בחו"ל.

נכון, נכון, יש הרבה. זה טוב. זה חשוב. שהחבר'ה הצעירים ילמדו שאנשים אחרים הם גם בני אדם. שהם יכולים לעשות הכל בדיוק כמונו. אולי אפילו יותר טוב. צחוק רווי בצל. פעם ראשונה שלך באזור הריין? אה! אתה מוכרח לטייל פעם לאורך הריין, אזור יפהפה. כמעט טפיחה סחבקית על הירך ואז אוסף האיש את הסודוקו ואת פירורי לחמניית הבצל, מנער ומיישר את מעיל הניילון הבז' ויורד מהרכבת.

היסטוריה שימושית

לחלק א'

גם בארקדיה הייתי, ולא התרשמתי במיוחד. צריך הרבה דמיון כדי ליהנות מביקור באולימפיה, במיקנה, בכל אותם עיי חורבות שהיו פעם תרבות מפוארת. צריך דמיון כדי להפוך צל הרים להרים, שברי עמודים למקדשים.

שקט מול שער הכניסה של יוניון סטוק יארד בשיקגו, שקט ונקי. שער הכניסה הוא כל שנשאר ממה שהיה לפני מאה שנה רובע עצום של בתי אריזת בשר. הסירחון כבר התנדף, התנדפו בתי האריזה. המעבר מכלכלת ייצור לכלכלת שירותים השאיר את חותמו על שיקגו. אווזים מטיילים בנחת במגרש שומם בלב העיר. רחוב הולסטד החוצה את העיר לאורכה משנה את פניו תדיר. בין מסעדות איטלקיות המוציאות שולחנות וכיסאות אל המדרכה אפשר לראות גם בית בן שתי קומות, פתחיו אטומים בקרשים. כארבעים אישה ואיש עומדים מול השער המבהיק בלובנו – האבנים נוקו היטב – ושומעים הסברים על מציאות החיים כאן לפני מאה שנה מפי אנשי "האגודה להיסטוריה של תנועת הפועלים באילינוי".

"גברים גדולים עושים היסטוריה" קבעו ההיסטוריונים הגרמנים של המאה התשע-עשרה, אלה שהפכו את חקר העבר לדיסציפלינה אקדמית. יוליוס קיסר, נפוליאון, ביסמרק. ומנגד: "אלה אנו שבנינו בשבילם ערי מסחר / שהנחנו מיילים ארוכים של מסילות ברזל / והננו מורעבים, בלב כל אלה הפלאים / אך כוחנו באיגוד" – כתב רלף צ'פלין ב- 1915 בשיר "Solidarity Forever". גם זו היסטוריה, גם זו כתיבת היסטוריה. היסטוריה עממית, אפשר לקרוא לזה, היסטוריה שימושית, היסטוריה שנועדה להניע אנשים לצאת לפעולה.

בכניסה למרכז הקהילתי על שם חבר הקונגרס השחור צ'רלי הייז עומדת רוז דיילי, אשת "קואליציית האיגודים המקצועיים של השחורים", שיערה לבן-אפור, על צווארה שרשרת ובמרכזה סמל בדמות יבשת אפריקה. לארי ספיבק מהאגודה להיסטוריה של תנועת הפועלים מחזיק בידה בהתרגשות ומסביר: דיילי פעלה רבות מאז שנות השבעים להביא את שמעו של נלסון מנדלה לשיקגו ולגייס תמיכה למאבק נגד האפרטהייד. על אחד מקירות המרכז מתנוסס ציור קיר המתאר את מאבקי העובדים של מפנה המאה העשרים. משמאל ניצבים בעלי ההון, סומכים ידיהם על ראשי השוטרים הסרים למרותם. מנגד העובדים – לבנים ושחורים: "אנו דורשים חוזה קיבוצי" קובע השלט שהם אוחזים. ומימין – השינוי שעם בוא האיגוד: בגדי עבודה הולמים, היגיינה.

ובבית הקברות ולדהיים, מעט מחוץ לעיר, שם שוכבים שמונת המוצאים להורג מאירועי אחד במאי 1886. לארי ספיבק עובר בין הנוכחים ומחלק פרחים אדומים, אחד המשתתפים מתנדב לקרוא את שמות "המרטירים שלנו" כפי שמכנה זאת מישהי. ועם תום ההקראה ניגשים הנוכחים אחד-אחד ומנחים פרחים אדומים על האנדרטה.

הרחובות הישרים לובשים צורה ועומק, האנדרטה מקבלת משמעות. שברי העמודים – וזה כל מה שנשאר מתנועת הפועלים – הופכים למקדשים. פרנסיס קינג מן "האגודה להיסטוריה חברתית" באנגליה מחלק עותקים של כתב העת "היסטוריה סוציאליסטית" – הד קלוש לפרסומיהם של היסטוריונים מרקסיסטיים כמו אריק הובסבאום. עמיתיו האמריקאים מחלקים חוברת קומיקס: "אחד במאי – היסטוריה גרפית".

אחד במאי 2010. אחרוני המשתתפים בהפגנה למען רפורמה בחוקי ההגירה נראים מחלון האוטובוס של האגודה להיסטוריה של תנועת הפועלים. שתי צפירות של סולידריות, והאוטובוס ממשיך לקמפוס האוניברסיטה, לפאנל סוער על הגותה של רוזה לוקסמבורג.

מטפלים בזועבי

"נשלול ממך את הדרכון הישראלי עוד הערב" – כך הבטיחה היום ח"כ מיכאלי לחנין זועבי. הבטיחה וקיימה. "בנוכחות שלך בכנסת נטפל בנפרד" הבטיח אמש ח"כ אקוניס לאחמד טיבי, בעודו מבהיר שכיו"ר ועדת הכלכלה לא יקדם הצעות של טיבי. אין סיבה להמעיט בחשיבות דבריהם. למיכאלי, אקוניס וחבריהם יש כל האמצעים הדרושים לסלק ח"כים ערבים מהכנסת. אם לא יצליחו בדרך המלך, יתייצב השב"כ ובידו האשמות כיד המלך. ואם תתעוררנה שאלות על מידת החוקיות שבמהלך כזה, תתייצב שורה של עיתונאים לדברר ולהצדיק.

כמה עלובה, מעוררת רחמים, נראית בתוך כך דמותו של היו"ר ריבלין! בכל כוחו מנסה הז'בוטינסקאי האחרון להסביר ליורשיו עקרונות כמו חוק וחופש דיבור. אבל הגולם קם על יוצרו. אפליה ודיכוי שמעבר לקו הירוק סופם להתעצם ולהשתלט בתוכו. אי-אפשר להצדיק כיבוש נצחי ובה בעת לדבר גבוהה-גבוהה על זכויות אדם ושלטון חוק. אולי ריבלין מבין זאת כעת, אולי יבין זאת כשהמקהלה המשתוללת תקום ותסלק גם אותו מבית המחוקקים.

מגרשים ריקים, לופטים להשכרה

בתחנת רכבת של הקו המהיר המחבר פרבר אמיד מצפון לשיקגו עם לב העיר עומדת עם בוקר קבוצה קטנה: גבר אחד ושתי נשים. צבע עורם כהה, הם מדברים בשקט, בשפה שאינה אנגלית, לבושים בגדים קלים התואמים את מזג האוויר החם. על הספסל יושבת אישה בשנות החמישים לחייה, לבנה, מביטה בהם, מקשיבה.

ברגע של הפוגה בשיחתם היא פונה באנגלית אל הגבר: "אז אתם מהודו, מה?" הוא משיב בחיוב. "כמה זמן אתם כבר בארצות-הברית?" הוא עונה – שלושה חודשים. "והגעתם ישר לשיקגו או הייתם איפשהו קודם?" ישר לשיקגו. "שונה פה לגמרי מהודו, מה?" הוא מהנהן קצרות, נפנה ופותח מחדש בשיחה עם שתי הנשים העומדות לצידו.

בהפסקה הקצרה וההכרחית שבין שני משפטים פותחת שוב האישה על הספסל: "וזאת אשתך? או אחותך?" – היא מצביעה על הצעירה מבין שתי הנשים. אשתי, הוא עונה, ואינו זריז דיו לחדש את השיחה שבה ביקש לשקע את עצמו. "אני מאוד אוהבת אוכל הודי. יש לנו פה בסופרמרקט, במדף של הקפואים, תבשילים הודיים. שלוש דקות וזה מוכן. לא צריך לבשל הרבה".

פעם היו אלו חוות של ממש, כל מרחבי העשב המוריקים הללו, החורשות והפלגים שביניהן. פעם רעו פרות בין גדרות העץ המשתפלות, נפגשות ומתפצלות, לאורך הפרברים שמצפון לשיקגו. באחד מהם עומדת עוד מין חוות-מוזיאון, למען הדור שלא הכיר את מלאכת החליבה. ובמרחק גלון אחד של דלק ניצב מקדש בהאיי גדל-מידות. מדרכות אין, הולכי רגל אין.

ברעש וצלצולים מגיעה הרכבת. מין נחש מתכת בוהק בשמש, צר וגבוה, חלונות פחוסים ערוכים בקירותיו בשתי שורות זו מעל זו. בשתי קומות יושבים הנוסעים, אלה משלשלים את רגליהם מעל ראשיהם של אלה. בצעדים כבדים מתנהל הכרטיסן, קורא בקול את שם התחנה הבאה, מקרקש במנקב הכרטיסים שלו, זקן עבות, לבן-אפור, מעטר לו את לחייו וסנטרו, כובע כחול גבה קומה לראשו ומקטורן כחול לגופו, כמו יצא מתוך עלילותיו של האקלברי פין. גם למיסיסיפי עוד נגיע. אך בינתיים הרכבת נוסעת דרומה, אל לב העיר, מרחק שני בלוקים מראנדולף פינת דספליינז.

לפני מאה שנים עמדה כאן כיכר היימרקט. היום מוצעות כאן דירות לופט למכירה, בבניינים שהיו פעם בתי חרושת ובתי אריזה. שלט פרסומת ענק עומד בגבו אל הכיכר-לשעבר, מחציף פנים מול גורדי השחקים של העיר. מגרש ריק וכמה מכוניות חונות בו, ופסל חום לא גדול. כאן התקיימה באחד במאי 1886 הפגנת ענק של פועלים, כאן באה המשטרה להשיב את הסדר על כנו, ועשתה זאת בהצלחה יתרה. הכיכר אינה קיימת עוד, שמה נמחק מהמפה. גם האחד במאי אינו קיים. את "יום העבודה" הלאומי חוגגים בתחילת ספטמבר. והאסיפה המתכנסת כאן בעשר בבוקר ביום שבת, אחד במאי 2010, היא לא יותר מהד קלוש להפגנות העבר. לא יותר ממאה איש נאספים, רובם מהגרים שקולם לא יישמע, שני מהפכנים בתחילת דרכם – האחד מבטיח שהנה-הנה באה המהפכה, רק עוד מאמץ קל – וכמה פעילים מן האיגודים המקצועיים. על הארגז ההפוך בסגנון הייד-פארק עולה גבר מזוקן האוחז בגיטרה, פותח ושר: "סולידריות לנצח, כי כוחנו באיגוד".

פריקים מקומיים של היסטוריה פרולטרית, טרוצקיסטית מקליפורניה, דוקטור אחד שנזרק מפלג טרוצקיסטי בשל פרשנות ליברלית מדי של כתבי מרקס ולוקסמבורג, שני אגרונומים מיפן, אחד מברזיל, ביוגרף של קומוניסטים מגרמניה יחד עם וטרנים של שביתות והפגנות. המהפכה עודנה מבוששת לבוא. במקומה יוצא לדרך סיור ממונע באתרים היסטוריים של שביתות ומאבקי עובדים בשיקגו.

"האגודה להיסטוריה של תנועת הפועלים באילינוי" מנסה לחשוף מתחת למסעדות קטנות וחזיתות משופצות את מה שהיו שכונות פועלים צפופת, מתחת לבניינים המודרניים של האוניברסיטה של אילינוי בשיקגו את מה שהיו רובעי מהגרים. זה חודשים ארוכים שהיא מנסה להביא את העירייה להציב שלט בראנדלוף פינת דספליינז לאמור: כאן עמדה כיכר היימרקט.

גזירי עיתון

גזירי עיתון הגיחו ממעטפה חומה, עטורת בולים כמו חזהו של גנרל שבע-קרבות, מכוסה חותמות כמו דרכונו של נוסע חסר-מנוחה. גזירים שהוצאו מהעיתון בקוים ישרים כמעט, בקפידה, שלא להוסיף עוד מכאוב שלא לצורך.

לא הכרנו. אתה יושב, שוב, ותוהה, מה צובט את אותה צביטה, כשנודע לך על איש כזה שמת – משורר, שחקן, צייר. לא הכרנו. והנה אותם גזירי עיתון – רק הגזירים, וסביבם דממה – האיש מת. האיש שעמד בינך לבין העולם, איש שצר צורות מן העולם, שעשה לך עולם שהוא שלך. שפגשת בבירות-העולם, על במות, על-גבי כרזות, על קירות של מוזיאונים. בסביבה זרה כזו הסתכלת מהצד, איך בוחנים אחרים את הבמה, את הכרזה, את התמונה – חשת אותה צביטה של קנאה. חיכית לשוב לרגע הראשון –

בבניין אפרורי, אפלולי, מרובה-פרוזדורים, בחדר של קירות גבס, אז נלכד מבטך בין ארבע צלעות המסגרת. עץ עמד בשלכת, ספסל נותר עירום, בתים של קירות חומים. בין ענפי העץ – חלון אחד הבתים. ומתוך החלון בקע אור עמום, אור של אחר-הצהריים, קטן, לקריאה, לחסוך בחשמל אך לחוס על העיניים.

אותה עצבות של אחר-הצהריים, בשכונה השקטה והירוקה. אותה עצבות של שכונה המתרחקת ממך עם רדת הערב, עם בוא אלומות הפנסים ברחובות והבהוב הפנסים בשכונות המרוחקות. אור עמום בחלון אחד הבתים, ורוח קלה.

אחד אחד הם נושרים – עוד רפרוף, רחש הצניחה – אלה שעמדו בינך לבין העולם, צרו צורות וצבעים, זכרונות, רשמים. ואתה, נשאר עירום, בבירות-העולם. ורוח קלה.