אנשי הצפרדע, אנשי הדממה

בעצם לא היה כאן שום דבר חדש – רק הגזמה של מגמות ותיקות ומוכרות. כשאיש אחד, לא מאוד חכם ולא מאוד ורבלי, הושיב את השגריר הטורקי על ספה נמוכה מזו שלו והתגאה על כך בפני העיתונאים, זה היה פתטי עד כדי גיחוך. וכשאיש אחר, ש"גורמים בסביבתו" יודעים לספר עליו שהוא נועז ויצירתי, החל לגנוב זהויות של אזרחי מדינות זרות לצורך מבצע נועז ויצירתי לא פחות, זה היה אורווליאני משהו ואולי קצת מטריד, אבל אף אחד לא מת מזה (חוץ מההוא שנחנק מהכרית). וכשצעירים חמושים וממוגנים מכף רגל ועד ראש ירו במפגינים ופה ושם גם הרגו אחד מהם – זה היה כבר ביום שישי אחר הצהריים באיזה כפר בגדה ודובר צה"ל אמר שייפתח בבדיקה.

לרוע המזל, כשלוחמי עילית התנפלו במצוות ממשלתם על ספינה לא-חמושה בלב ים והרגו תשעה אזרחים, כל העולם ידע מזה והדם שנשפך לא הותיר מקום לספק. צריך רגעים כאלה כדי לשפשף שוב את העיניים ולהבין אנה אנו באים. צריך רגעים כאלה כדי להבין כמה שקרים וכמה דורסנות מוליכים אותנו ממתקפה פרועה להשפלה פומבית, מחיסול נועז לפיראטיות רצחנית, וחוזר חלילה.

"אבל יצאנו מעזה"

צריך לשמוע את המשפט הזה, הנאמר באותו הבל פה שבו מוסברת העובדה שישראל היא שקובעת מה ייצא מהרצועה ומה ייכנס אליה, כדי להבין למה מתכוונים בממשלה כשאומרים "מדינה פלסטינית". כך בדיוק מצטיירת המדינה הפלסטינית בעיניים הקולוניאליסטיות של ממשלת ישראל: מדינה ללא ריבונות, שאין לה שליטה על גבולותיה, הנתונה לחסדיה של ישראל. האם לא דיבר נתניהו על "נוכחות ישראלית במזרח המדינה הפלסטינית כתנאי להסכם"?

"אילו מין פעילי שלום אלו?"

חבר הדוברים והגנרלים הישראלי כנראה ציפה למצוא על הסיפון חבורת היפים עם פרחים וגיטרות שישירו על אהבה ושלום. אבל שלום, אולי בניגוד לתפיסה המקובלת בקריה, הוא עסק רציני. וכדי לשבור מצור ולהפיל שלטון כיבוש דרוש מעט יותר משירים נוגים ושלטים בכיכר. מי שהצליח לארגן שש ספינות, מאות פעילים, מימון וכיסוי תקשורתי, הוא רציני כנראה קצת יותר מהדימוי שהכינו לעצמם המטבחונים והשביעיות, ומתברר שגם אלים יותר. וזו כבר, אליבא דישראל, עילה מספקת להרוג.

"ראש הממשלה קטע את ביקורו וישוב לישראל"

וזה, כמובן, גילוי יוצא דופן של אחריות פריים-מיניסטריאלית. צריך לשמוע את המשפט הזה כדי להבין את עומק ההפקרות של הפוליטיקה הישראלית. מקומו הראוי של ראש הממשלה הוא בבית הנשיא עם מכתב התפטרות ביד. וכך גם לגבי שר הביטחון. אבל מי שהורו להתנפל על ספינה לא-חמושה בעומק המים הבינלאומיים גם במחיר הרג אזרחים אינם רואים עצמם אחראים בשום דרך לפשע הזה. הרי –

"האחריות מוטלת על מארגני המשט"

וצריך לשמוע את המשפט הזה – המאשים את הקורבנות במותם-שלהם – כדי להבין את עומק הזלזול בחיי אדם שפשה בצבא ובשלטון. כמה עמוק נטבע האינסטינקט המורה לירות בכל מי שמתקרב. כמה זולים, חסרי חשיבות, נידפים ברוח, הם חיי אדם בעיניה של ישראל בדרכה לממש את מדיניותה. זוהי התגלמותה המפלצתית של אותה מגמה שהתגלתה עם זיוף הדרכונים של אזרחי מדינות זרות בדובאי: שום דבר לא יעמוד בדרכם של "כוחות הביטחון".

"הגינוי – הרע במיעוטו"

צריך לשמוע את המשפט הזה כדי להבין שהשלטון בישראל חי בעולם של אתמול, עולם שבו בעל הבית ישב בוושינגטון ושבו שני חברי קונגרס אוהדי ישראל יכלו לנקות אחרי הלכלוך של המוסד או צה"ל. בעולם של היום למדינות כמו טורקיה יש השפעה מכרעת בפוליטיקה ובכלכלה הבין-לאומית. בעולם של היום אפשר לגרור את ישראל לבית דין בינלאומי. בעולם של היום תמונות המופצות באינטרנט ובטלוויזיה מוציאות אלפים לרחובות ומכתיבות בכך את מדיניותם של משטרים. רק בירושלים עוד מתייחסים לארצות הברית כשליט כל-יכול, במקרה הטוב בודקים מה יש לצרפת ואנגליה להגיד.

"אני לא מבין למה צריך היה להפגין כל כך הרבה כוח"

עיניי העגל של האינטלקטואלים הישראלים הולכות וגדלות מאסון לאסון. עמוס עוז הטריח עצמו לראיון בגל"צ כדי לומר שזה לא בסדר לירות על אזרחים ושצריך להסיר את המצור מעל עזה. צריך לשמוע את הדברים כדי להבין עד כמה חיוניות היו שש הספינות שעשו את דרכן לעזה. עוז ושכמותו היו זקוקים לתשעה הרוגים ולמשבר בינלאומי כדי לומר את מה שקודם לא אמרו: שצריך להסיר את המצור מעל עזה. תשעה הרוגים היו דרושים כדי להפר את הדממה שאחזה בישראל.

שתי ספינות נוספות כבר מפליגות לישראל. הכינו את הצוללות הגרעיניות.

שיקגו

תמונה ממוסגרת של הנשיא קלינטון קידמה את פניי, תלויה מעל הכניסה לאחד האולמות בשדה התעופה של לוס-אנג'לס, בביקורי הראשון בארצות הברית. אני בראשי שייכתי עד אז מחוות שכאלו לצורות משטר אחרות, או לחילופין לדוכני שווארמה. זו הייתה התוודעות ראשונה לתרבות פוליטית שונה מזו שהכרתי. רשמים נוספים הצטרפו מאוחר יותר.

קיץ 2000. בקמפ-דיוויד נערכו שיחות שריתקו את תשומת ליבנו. בנובמבר עתידות היו להיערך בחירות לנשיאות. "עבור מי תצביעי?" שאלתי אישה שחורה שישבה לידי במטוס מלוס-אנג'לס לניו-יורק. "היי!" היא קראה – "זה אישי!". כך התוודעתי פעם נוספת לתרבות פוליטית שונה מזו שהכרתי. אבל על נער בן ארבע-עשרה עם אנגלית רצוצה, שאפילו את ההבדל בין ארבע-עשרה לארבעים אינו יודע לבטא כהלכה, אי אפשר באמת לכעוס. "בוא הנה" רכנה האישה לעבר אזני. "אני עומדת להצביע לאל גור". הנהנתי בסיפוק. "ואני אגיד לך עוד משהו" – היא עברה כעת ללחישה ממש – "קלינטון שחור!"
"את מתכוונת לומר שהוא מנהיג מדיניות חיובית בנוגע ל…"
"לא לא!" – היא פשטה קדימה את זרועה החשופה וטפחה עליה בידה השנייה – "קלינטון שחור!"

מן השיחות בקמפ-דיוויד נותר חיוך מריר. אל גור פנה למאבק בהתחממות הגלובלית. בנייני התאומים שהבהילו אותי אז בגובהם נעלמו כלא היו. אמריקה התפנתה להפיץ את בשורת הדמוקרטיה במזרח התיכון. עשר שנים אחרי אותה נסיעה ראשונה אל מעבר לאטלנטי אני נזכר באותה אישה. האם תיארה לעצמה מי יתמודד לנשיאות כעבור שמונה שנים?

התעוררנו בארבע בבוקר, אחרי עשרים שעות בדרכים ולילה של שינה-לא-שינה, אחותי ואני, במלון דרכים שעתיים דרומה מלוס-אנג'לס. אחותי התיישבה על קצה המיטה שלה והביטה דרך החלון על רשת הכבישים שבמרכזה ניצב המלון. "אבנר," היא אמרה, "אנחנו בחוֹר".

נסענו במכונית למרכז קניות, למסעדת פנקייקס, למסעדת בשרים. נסענו במכונית בין שכונות מגודרות, אחידות, לבנות. נסענו בתוך אחת השכונות הללו – Leisure World – בין מדשאות ירוקות לפני כל בית, גאראז', גג רעפים, מכסחה. נסענו לדנה-פוינט, מין מעגן יאכטות ולא יותר מזה, לראות את האוקיאנוס השקט. שקט זו לא מילה לתאר את הדממה ששרתה על המקום ההוא. נסענו לניו-פורט-ביץ', מין עיירת נופש גם כן עם מעגן, ובתי עץ בסגנון ישן ופה ושם פסים וכוכבים מתנופפים בכניסה וכמה בני-אדם. חזרנו במכונית אל מרכז הקניות שבין ליז'ר וורלד, לגונה הילז ולגונה וודז וקנינו זוג נעלי נייקי בצבעי כתום סגול וכסף. וברכבת – סוף-סוף ברכבת! – נסענו ללוס-אנג'לס, אל סיוויק-סנטר של זכוכית וקפה מכוסות קרטון ורחוב מקסיקני מפלסטיק ומגרשי חניה מרובי קומות.

נסענו מאותם פרברים של כלום מדרום ללוס-אנג'לס צפונה, לאורך קו החוף, דרך שמורת הטבע ביג-סר, שאוקיאנוס, צוקים, הרים ועננים התערבבו בה זה בזה לעת שקיעה, לסן-פרנציסקו. נסענו על הכביש המהיר מסן-פרנציסקו חזרה ללוס-אנג'לס: אוטוסטראדה של ממש, ישרה ואינסופית. משאיות בצד ימין, היתר בצד שמאל. ובעת עצירת התרעננות יכולנו לבחור בין פיצה האט לטאקו בל ולשוב ולמלא את כוס הפפסי שלנו עד אובדן חושים בעבור חצי דולר.

ובניו-יורק נחתנו לעת ערב, צופים בתצוגה מופלאה של בנייני התאומים ומגדל קרייזלר והריבוע הכהה של סנטרל-פארק, הרבה לפני שענקיות אינטרנט הביאו תצוגות מעוף-ציפור שכאלו אל מסכי המחשב. יצאנו להצטייד במצרכים בסופרמרקט שכונתי רגיל למדי ומתפקע משפע – מעודף – מוצרים, ממיץ תפוזים סחוט עם הרבה פרי, עם מעט פרי, ובלי פרי בכלל. התנחמנו בערימות האשפה שגם בניו-יורק הגדולה כיסו לעת ערב את המדרכות.

וכשרצינו לחצות מדרום לצפון את האי שנקנה מאינדיאנים בעשרים-וארבעה דולר שמנו נפשנו בכפנו ונסענו באוטובוס דרך הארלם. וציינו בינינו לבין עצמנו שהשכונה נראית "נורמלית לגמרי".

מאז חלפו כמה שנים. האמירה "קלינטון שחור" עדיין אינה מובנת לי, אבל ברור לי שיש מאחוריה הרבה יותר מסתם שיגיון. קראתי קצת על ארצות הברית: על מחסום הצבע אצל דו-בויז, על תאגידים ועל שביתות אצל הווארד זין – על השביתה בעיר פולמן שליד שיקגו ב- 1894. היום פולמן היא לא יותר משכונה בתוך שיקגו, שיקגו שנותרה עיר של איגודים מקצועיים חזקים; שיקגו שהצמיחה בסוף המאה התשע-עשרה אסכולה אדריכלית של בנייה לגובה ובסוף המאה העשרים אסכולה כלכלית שגרסה שיש להסיר את הרגולציות מעל השווקים, שאל לה לממשלה להתערב בכלכלה באמצעות העלאת מיסים או מיזמים ציבוריים, אלא לכל היותר באמצעות תנודות קלות של שער הריבית.

עשר שנים אחרי, הגיע הזמן להציץ שוב באותה ארץ מוזרה, לפגוש בשיקגו את באי ועידת האחד במאי ולשמוע מה חדש אצל טרוצקי. המשך יבוא.

מלחמה?!

התפרצות הר הגעש באיסלנד בשבוע שעבר הבהירה מהו סדר היום התקשורתי בגרמניה. העמוד הראשון של העיתון "זודדויטשה צייטונג" הציג ביום המחרת תמונת ענק של הר הגעש ותחתיה ידיעה ארוכה על ההתפרצות ששיתקה את התנועה האווירית באירופה: "אלפי נוסעים נפגעו מההגבלות". הכותרת האחרונה בתחתית אותו עמוד דיווחה: "ארבעה חיילים גרמנים נהרגו באפגניסטן".

ההיסטוריה העגומה של המיליטריזם הגרמני מכתיבה באופן טבעי תגובה מאופקת משהו על דבר מותם של חיילים במשימות מחוץ לגבולות ארצם. תמונות החיילים שנהרגו אינן מודפסות בעיתונים. אפילו השימוש בפועל "נפלו" עודנו נדיר, לפחות בעיתונות המעונבת יותר. דיווחים נרגשים על גבורתם וגדלותם של הנופלים אינם בדיוק מה שמייחל לו מי שמבקש להתרחק מן המורשת הארוכה של שאיפות טריטוריאליות ומלחמה. השאלה כיצד, והאם בכלל, יש להנציח את חיילי הוורמאכט ממלחמת העולם השניה או איך להגדיר את אלו שערקו משורותיו, עודנה חיה ובועטת. לא מפתיע, אם כן, שהעיסוק במותם של חיילים באפגניסטן טעון.

כשבעת אלפים וחמש מאות חיילים גרמנים מוצבים כיום במשימות שונות ברחבי העולם, בכלל זה, מאז 2002, באפגניסטן. במסגרת המעורבות הבינלאומית בקוסובו ב- 1999 שלחה ממשלת השמאל-מרכז חיילים גרמנים, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, למשימות מחוץ לגבולות ארצם – משימות שמטרתן המוצהרת הייתה שמירה על השלום. אולם הצטרפות של כמה תקריות באפגניסטן בחודשים האחרונים הבהירה ששמירת השלום הזו עולה בחיי אדם ועימתו את הרפובליקה הפדרלית עם שאלות שעד היום לא הוצרכה להתמודד איתן.

בספטמבר הפציצו מטוסים אמריקניים בהוראתו של קצין גרמני שתי משאיות בקונדוס שבצפון אפגניסטן והרגו מאה וארבעים בני אדם. ביום שישי הטוב של חג הפסחא האחרון נהרגו שלושה חיילים גרמנים בקרבות ופחות משבועיים אחר כך עוד ארבעה. בעוד שהנוכחות הצבאית באפגניסטן זכתה עד לאחרונה לקונצנזוס כמעט מקיר לקיר, הולך ומתלהט הויכוח התיאורטי, שמא יש להמשיך ולקרוא למצב שם "עימות מזוין" או לעבור לשימוש במילה "מלחמה".

בהלווייתם של שלושת החיילים נתן שר ההגנה תשובה ברורה: "רבים קוראים לסיטואציה שאנו נמצאים בה מלחמה. גם אני". הקנצלרית מרקל, בטון מאופק יותר, אמרה: "יש שאומרים שמדובר במלחמה. אני יכולה להבין את זה". השבועון הצעקני "דר שפיגל" לא ניסה להקהות רישומם של דברים באמצעות דיבור עקיף או התפתלויות רטוריות. כותרת עמוד השער של הגיליון האחרון קובעת: "במלחמה".

אין לזלזל באפקט שיש למילה "מלחמה" בגרמניה – מדינה שהמלחמה עדיין נוכחת בחיים הציבוריים שלה, שחוגים מסוימים בה מטפחים לא רק פציפיזם גורף, אלא גם יכולת מרשימה לטשטש את העובדה שארצם היא סוחרת הנשק השלישית בגודלה בעולם. יושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אותה מפלגה שרק לפני שבועות מספר תמכה פה אחד בהארכת המנדט באפגניסטן בשנה נוספת, אמר בשבוע שעבר: "אם מדובר במלחמה, הרי שיש לשקול מחדש את הנוכחות שלנו באפגניסטן".

נדמה שדווקא החשש ממיליטריזציה בגרמניה, ממילים כמו "מלחמה" ו"חללים", משרת יותר מכל את המשך הנוכחות הצבאית באפגניסטן. גיוס החובה בגרמניה הוא תיאורטי בלבד: כל צעיר המגיע לגיל גיוס יכול לבחור לשרת שירות אזרחי. וגם אם יבחר בשירות צבאי בן שישה חודשים – למשימות מבצעיות מעבר לים נשלחים רק חיילי קבע. ה"עימות המזוין" באפגניסטן והשלכותיו נשארים על-כן מרוחקים מחיי היום-יום של מרבית האזרחים. פעולת מחאה נדירה של מפלגת השמאל בעת דיון בפרלמנט על הארכת המנדט – חברי הסיעה הניפו שלטים ועליהם שמותיהם ותמונותיהם של ההרוגים האפגנים בקונודוס – הושתקה באמצעות כללי פרוטוקול נוקשים: חברי הסיעה הוצאו מן האולם והורשו לחזור רק לצורך ההצבעה. אפגניסטן, עד להצטרפות האירועים האחרונים, נעדרה כמעט לחלוטין מסדר היום הציבורי. אפילו ההרג ההמוני בקונדוס לא גרר מחאה מקיפה.

היו אלה עד כה דווקא החוגים השמרניים יותר שקראו לעסוק באופן שונה ב"עימות המזוין". בעיתון "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" הופיע שבוע אחרי מותם של שלושת החיילים בחג הפסחא מאמר שטען כי על גרמניה לאמץ תרבות אבל חדשה, סמלית יותר, אמוציונלית יותר, תרבות שבה גבורה והגנה על המולדת לא יהיו עוד מושגים אסורים.

אולם ייתכן שדווקא מפנה שכזה – שיביא אל העיתונים והטלוויזיה את השלכותיו הקטלניות של "העימות" – עשוי לעורר סביב המעורבות באפגניסטן דיון נוקב יותר מן האווירה הרדומה השוררת כיום. לא קשה להבין מדוע הממשלה בברלין מנסה להימנע מכך. ומטרידה הנכונות של חוגים ליברליים לקחת חלק במצג השווא הזה.

*קישורים:

עמוד השער של "דר שפיגל"

המאמר ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" – העיון בטקסט המלא כרוך למרבה הצער בתשלום.

בגן החיות

הקוף (נוכח המבקרים): "איזה מזל, שכל אלה נמצאים מאחורי סורגים!"

טוב להתחיל את הביקור בגן-החיות בכלוב הקופים. מיד משתררת אווירה מבודחת. בפינה יושב אחד ומגרד את הגב, אחר מקלף בננה, שלישי אוסף בוטנים מהרצפה. ובשלב כלשהו מתחילה אי -נוחות קלה להציק ולעקצץ. מי בדיוק מסתכל כאן על מי? מי בדיוק המצחיק והמוזר כאן?

טוב להתחיל את הביקור מול כלוב הקופים, כדי להתרגל בהדרגה לתחושת האי-נוחות הזו. אחר-כך אפשר לגשת אל הקרנף המתרחץ בבריכת בטון של מטר על מטר, מעיף נתזים בתנועותיו המגושמות. נוף ילדותם של אבות-אבותיו נראה מן הסתם אחרת. ורק קרנו מבצבצת מעל פני המים. דירר היה מתאכזב.

בין שני כלובים עומד המטפל וחותך ירוקת לארוחת הצהריים. הלב מתמלא קנאה. בו אף אחד לא נוזף אם חתך את הירקות גדול מדי. לא. הוא זוכה במבטים של הכרת תודה בעודו מגיש מזון ומשקה לצמחוני הסהרה.

ואז, ממש בסוף, אחרי הביקור אצל הג'ירפות בעלות המבט הסקפטי והזברות הנחמדות, אחרי כל אלה הוכנת כיאות למחזה שליד שער היציאה: גמל אפריקני מדשדש בארגז חול וסביבו תלוליות שלג וכפור שטרם נמסו.

*משפט הפתיחה הנו מתוך טקסט של קורט טוכולסקי – "כלוב הקופים".

הסרט הלבן של היינריך בל

ב- 1952 פירסם היינריך בל, אז סופר בתחילת דרכו, את הסיפור "המאזניים לבית באלק". בכפר גרמני קטן חיים האנשים מזה חמישה דורות מעיבוד פשתן. "בבוקר היו החדרים אפופים בריח מרק, בימי ראשון הוגשה דייסה, ופני הילדים אורו מאושר כשבימי חג הקפה השחור הלך והפך בהיר מן החלב שהאם המחייכת מזגה אל הספלים".

המשחק הזה של שחור ולבן אינו נקודת הדמיון היחידה בין סיפורו של בל לבין סרטו של מיכאל האנקה "סרט לבן". שתי היצירות עוסקות בצדק ואי-צדק, בשליטה והיררכיה, בניצחונו של הרוע ובנטייה האנושית להתעלם ולהסתיר עוולות. ושתיהן מבקשות, גם אם לא באופן בלעדי או מוצהר, לתאר באמצעות סיפורו של כפר אחד את המבנה האנושי והחברתי שבו התפתחה ההיסטוריה הגרמנית עד 1945.

הרצון להסביר תופעות חברתיות באמצעות דוגמא בודדת כמובן אינו ייחודי לשתי היצירות הללו. זהו רצון עתיק יומין שהוליד מיתוסים, אלגוריות ומשלים. אלא שבמאה העשרים הפכה הסוגה הספרותית הזו למתודה חדשה של מחקר ההיסטוריה וכתיבתה. ההיסטוריון עמנואל לה-רואה לאדורי ביקש לחקור את חברת האיכרים בדרום צרפת על סמך סיפורו של כפר אחד. בבסיס הניסיון הזה עומדת ההנחה שבחיי הכפר ניתן לראות מבנים חברתיים ופוליטיים המעצבים יחידות חברתיות גדולות יותר: מעמדות, מחוזות או מדינות.

"סרט לבן" הוא יצירה פנורמית על כפר פיאודלי בצפון גרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה, שסדרת מקרי אלימות מסתוריים פוקדת אותו. הוא בוחן את כל שכבות החברה: הברון ואשתו, המורה והרופא, הכומר ומשפחתו והאיכרים הצמיתים. הוא מציג מן הרגע הראשון את האלימות והכוחנות השולטות בכל היבט של היחסים החברתיים והבין-אישיים: החינוך, העבודה, המין.

בריאליזם החברתי הזה נדמה תחילה שאין מקום לסמליות יתירה. את שמו מקבל הסרט מרצועת בד לבנה – סמל לטוהר המידות – שקושר הכומר בשיערם של ילדיו העומדים לפני הקונפירמציה, טקס כניסתם אל חיק הקהילה הפרוטסטנטית, לבל יסורו מדרך הישר. לבל יישלח הבן את ידיו אל "חלקי גופו העדינים ביותר", לבל תשוב הבת להמרות את פי הוריה. אבל את הסרט הלבן בשערותיהם של מרטין וקלרה אין רואים. רק לקראת הסוף, עם התמקדות המבט הפנורמי בקונפליקט שבין שתי סמכויות מוסריות – המורה והכומר -, רק לאחר שמתברר מי הם העומדים מאחורי מקרי האלימות הפוקדים את הכפר, רק לאחר שהכומר נחרץ להשתיק את הגילוי, רק אז מופיע הסרט הלבן, נושא עמו סמליות אירונית: בתמונת הסיום נראה הכומר בכנסייתו ביום ראשון חגיגי, שני סרטים לבנים לרוחב חזהו.

סיפורו של בל, לעומת זאת, הוא סיפור שכולו סמל, סמלו המוכר והמובהק של הצדק: המאזניים. בכפר הקטן אוספים הילדים עשבים, פרחים ופטריות עבור משפחת האדונים, היא משפחת באלק. העשבים והפטריות והפרחים נשקלים על המאזניים – עבור קילו מקבלים הילדים כמה פרוטות. כוחה של משפחת באלק בלתי מעורער. איש מלבדה אינו רשאי להחזיק בביתו מאזניים. ואין זו הפתעה גדולה עבור הקורא כאשר ביום הראשון של המאה העשרים מתברר שהמאזניים הללו, שחמישה דורות של ילדים שקלו עליהם פטריות, פרחים ועשבים, אינם צודקים, שממשקלו של כל קילו הם מחסירים מאה גרם.

"המאזניים לבית באלק", כמו "סרט לבן", מסופר ממרחק של עשרות שנים. ב"סרט לבן" שייך הקול הזקן למי שהיה ערב מלחמת העולם הראשונה מורה בן שלושים ואחת. אצל בל זהו נכדו של מי שכילד קטן גילה את העוול. בשני המקרים ברור: פעולת ההיזכרות של הדמות המספרת נעשית אחרי מלחמת העולם השנייה.

"המאזניים לבית באלק" הוא סיפור שמקור האי-צדק ברור בו מאוד: המעמד השליט – משפחת באלק, הז'נדרמים המדכאים את ההתקוממות, הכומר הנקרא למרק את העוול. מבחינה זו "סרט לבן" היא יצירה קודרת ופסימית הרבה יותר. הוא אינו מסתפק בביקורת הממסד הדתי והפוליטי, הוא בוחן את האנשים הקטנים ואת מעשי היום-יום שלהם. הרוע שוכן בכל – לאו דווקא באצולה. הילדים אינם מחייכים באושר למראה החלב הבהיר הנמזג אל ספלי הקפה. איש, כמעט, אינו מחייך. סיפור אהבתם של המורה והמטפלת הצעירה ממחיש יותר מכל את חוסר האונים שלהם, את אפסותם אל מול סדר חברתי שהילדים בו פונים אל אביהם בתואר "אדוני האב".

חוסר האונים של המורה הופך מוחלט בסוף הסרט. לאחר שהתבררו לו ממדי הרוע, לאחר שהבין מי עומד מאחורי מקרי התקיפה בכפר, לאחר שניסה לשווא לפנות אל הסמכות המוסרית – הכומר – הוא אומר בסוף הסרט עוד משפט אחד: "אחרי המלחמה פתחתי חנות. מעולם לא שמעתי עוד דבר על אודות הכפר". בדיוק באותה נקודה – במילות הסיום – הופך גם סיפורו של בל ממשל על שולטים ונשלטים לקביעה אוניברסלית שאין בה שביב נחמה, מסיפור על כפר קטן לפני עשרות שנים לאמריה נוקבת על חברת ההווה: "הוריו של סבי נאלצו לעזוב את הכפר (…) הם נדדו עם הקרון שלהם בדרכים (…) ומי שרצה יכול לשמוע את סיפורם על משפחת באלק, שבצדק שלה חסרה תמיד עשירית. אבל כמעט אף אחד לא הקשיב."

 

 

Heinrich Böll, Die Waage der Baleks (1952), in: Nicht nur zur Weihnachtszeit – Erzählungen, dtv, München 1992.

Emmanuel Le Roy Ladurie, Montaillou, village occitan de 1294 à 1324, Gallimard, 1975.

שכבות שכבות

למקס ליברמן היו שתי וילות בברלין. האחת סמוך לשער ברנדנבורג, שם חזה במצעד נאצי וטבע את האמירה: אינני יכול לאכול כל-כך הרבה כמו שבא לי להקיא. האחרת על גדת אגם ואנזה מדרום-מערב לעיר, שם ישב שעות ארוכות בגן המוריק ובחדרים המרווחים וצייר תמונות נוף ופרחים. אפשר לחזות בהן בוילה-ליברמן היפה שעל גדות האגם. ובתמונות הקודרות יותר, מחיי פועלים קשי יום, אפשר לחזות בגלריה הלאומית הישנה במרכז העיר. חלוקה שכזו: במזרח ריאליזם מדכדך, במערב אימפרסיוניזם נינוח.

ליד וילה-ליברמן נמצאת וילה ואנזה, ועל כך אין צורך להכביר מילים. ומצדו השני של האגם שוכן הקולוקוויום הברלינאי לספרות, המארח מידי שבוע סופר אחר. שם הזדמנו להם ובאו סופר ומתרגמיו לחגוג חמישים שנה לרומן "תוף הפח".

***

הדבר היה בתחילת יולי. הימים היו ארוכים וחמימים. על כר הדשא המשתרע ממרגלות הוילה עד לאגם ישבו שלוש סטודנטיות והתמתחו לאור השמש. "כמה יפה כאן!" קראה האחת, מחליקה את החצאית הלבנה שלה ואוספת אליה את רגליה. האחרות מיהרו להסכים עימה. "קראת את תוף הפח?" שאלה האחת את חברתה, שענתה בשלילה והוסיפה "אבל זה ממש קול לשמוע את גינתר גראס, לא?" "ואתה, קראת את תוף הפח?" עניתי בחיוב. "זה ממש קול לשמוע את גינתר גראס, לא?" הנהנתי והבטתי באגם ובסירות שהשיקו תרנים זו אל זו על פי תנועת הגלים הקלה, מעלות צליל נעים.

התיישבנו במקומות. קרני שמש צפוניות וארוכות הציפו את האולם דרך החלונות הגדולים הפונים לאגם. גינתר גראס נכנס והחל קורא את שורות הפתיחה של הרומן הגדול שלו, מלווה בתנועות ידיים את ישיבתה של הסבתא הגדולה במישורים שסביב דנציג, על ארבע חצאיותיה ועל תפוחי האדמה שלה, על המדורה שלפניה ועל הנמלט המסתתר בין חצאיותיה. קרא, סגר והתיישב. פתח המנחה והחל קורא מן הדף, בירך את הקהל והציג את המשתתפים: הסופר, העורך ושלושה מתרגמים: לאנגלית, לדנית ולפינית.

פתחה המתרגמת לפינית והחלה קוראת מן התרגום. קראה דקה, קראה שתי דקות, קראה שלוש, בדקה הרביעית לחשתי לזו שישבה לידי: היא בטח סתם קוראת את רשימת המכולת שלה. שכחה את התרגום בבית. מה אכפת לה. אף אחד במילא לא מבין כאן פינית. חלב, סוכר, גבינה, ביצים. הסתובבה האישה שלפנינו ועשתה לי פרצוף נרגז. אם היא יודעת פינית אני צנצנת.

פתח המתרגם לאנגלית וקרא מן התרגום שלו. הוא לא שכח את התרגום בבית. סיים ופתח וסיפר על גדולתו של הרומן ועל גדולתו של הסופר ועל גודל ההתלהבות שבה התקבל על הספר וגם על הפרשה ההיא עם השירות באס.אס. וכאן הזדקף גראס והוציא את המקטרת מהפה. "אני מבקש שתדייק! לא רציתי לשרת באס. אס.! גויסתי בכפייה כמו רבים מבני הדור שלי".

מנחה הערב שאל את גראס: תוף הפח מזוהה עד היום עם דנציג ועם המלחמה. אבל חלקו האחרון של הספר מתרחש בכלל אחרי המלחמה, בגרמניה המערבית, בדיסלדורף. מדוע לדעתך מרבים להתעלם מהחלק האחרון של הספר? גראס השיב: מפני שהחלק הזה מזכיר לנו את ההמשכיות שבין הנציונל-סוציאליזם לרפובליקה הפדרלית שלנו, הוא מזכיר לנו שמעולם לא הייתה לנו במערב גרמניה "שעת אפס" שאחריה בנינו הכל מחדש. ואת זה אנשים לא ששים לזכור.

שב הסופר ונעמד והחל קורא מן הרומן, על חתולים בפח הזבל, על סדיזם, על שריפת בית-הכנסת בדנציג וביזתו בליל התשעה בנובמבר. ואני מיששתי את התיק שעל ברכיי ואת הספר שבו. לא סיפרתי עליו לאף אחת משלושת הסטודנטיות שהתמתחו להן קודם בשמש החמימה על המדשאה המשתרעת עד לאגם. וכשנגמר הערב וכל הנוכחים קמו על רגליהם שלפתי אותו מן התיק ואמרתי לזו שעמדה לידי: "רק עוד דבר אחד" – פניתי אל התור שכבר השתרך מול שולחנו של גראס וראיתי את המבט הנדהם שעל פניה.

"מר גראס," אמרתי "זהו הספר שלך 'מיומנו של שבלול' בעברית". פתחתי את הספר והצבעתי על חתימתו של אחד האנשים המוזכרים בספר, בני קהילת דנציג שגראס ראיין בישראל בתחילת שנות השבעים, סיפרתי על אחרת, מירושלים, גם היא בת הקהילה – חברי משפחה. "האם הוא עוד חי?" שאל גראס, "והיא?". הוספתי, משתדל לשלוט בקולי, פרט או שניים על זה או אחר מבני משפחתי, מאותו אזור של פרוסיה המזרחית. "אז הנה קראתי הערב את הקטע על שריפת בית הכנסת" הוא השיב, נטל עט ושירבט חתימה של מגלומן, כפי שהוגדרו האותיות המסולסלות חודש אחר כך, כשחזר הספר אל המדף השביעי בבית בירושלים.

***

אבל באותו ערב – בחוץ כבר החשיך והתקרר – נתקלתי במבט המום על פניה של זו שישבה לידי. היא לא אהבה את גינתר גראס, לא אהבה את בני הדור ההוא ולא אהבה את המעשה שלי. "כשעמדת שם, בין כל האנשים, עם הספר בעברית, כשדיברת איתו – " היא עשתה הפסקה ואז המשיכה "זה נראה כאילו אתה עושה שם פוליטיקה".

משהתגברתי על התדהמה והעלבון הבנתי למה התכוונה. מבלי שרציתי בכך היה המעשה שלי פרובוקטיבי. אני ביקשתי לדבר עם האיש, אבל את דבריי שמע כל מי שעמד מסביב. אני ביקשתי לומר מילים אישיות – טעונות ככל שתהיינה, אבל נראיתי כמי שבא לא בגפו אלא בשליחות כלשהי.

באמת לא רציתי במיוחד ללכת לשם, לוילה הטובלת בירק בערבו של יום קיץ. חשבתי בדיוק על השיחה הקלילה שודאי תגלגל שם על המדשאה ועל חוסר הנוחות שודאי יתקוף אותי. באמת רציתי להישאר בבית. ובאמת חשתי חובה מוזרה ללכת לשם, לקחת עמי את הספר ההוא, בעברית, המגולל את סיפור פירוקה והגירתה של קהילת דנציג ערב מלחמת העולם השנייה, לגשת ולומר: זה הספר, זו משפחתי, זה אני.

***

אינני פוקד בתי קברות. אין לי תמונות או צילומים, אין לי חפצים ישנים ששרדו את כל השנים. אנדרטאות ענק אינן מדברות אליי, כי זיכרון הוא דבר מופשט. את החיים לפני שמונים שנה בפרוסיה המזרחית או בברלין אני יכול רק לדמיין, לקרוא. אחרים יכולים לספר לי, לתת לי רושם כלשהו. מכלי ראשון לא שמעתי דבר. רק אנקדוטות מזדמנות נתנו לי מושג כלשהו על החיים בקור, במקום אחר, בזמן אחר. רק כרך צנום משהו של זיכרונות מאותן שנים נתן לי לראות את השכבות תחת ההומור ושמחת החיים שהכרתי אני בירושלים.

והנה יושב שם אדם שהכיר את החיים ההם, בפרוסיה המזרחית לפני שבעים שנה, הכיר וסיפר. אדם שכתב רומן גדול על אלימות וטירוף ועל אי היכולת לבכות – איך ידע לראות זאת! במרתף אחד ב"תוף הפח", אחרי המלחמה, יושבים האנשים ומקלפים בצלים כדי להעלות דמעות בעיניהם. ועד היום, כשהזוועות ההן כבר הפכו לחומר לימוד בבתי הספר, לספרים ותערוכות, עד היום הם לא למדו זאת.

"איך נספר זאת לילדים?" המשיך ושאל את עצמו חמש-עשרה שנה אחרי "תוף הפח" בספר שכתב על חיסול קהילת דנציג, ספר שלצורך כתיבתו נסע לישראל וראיין כמה מיוצאי הקהילה. הנה יושב שם אדם שהכיר וסיפר. ניגשתי אליו, רציתי להודות לו על "תוף הפח" ועל "מיומנו של שבלול". וסביבי עמדו בעיניים פעורות שני דורות שטרם למדו לבכות.

אשראי וביטוח, עבודה ומשפחה

הטעות הגדולה ביותר של תייר מזדמן, כתבתי ברשימה הקודמת על סין, היא לתת למראה לעיניו להוליך אותו שולל, להניח שמה שראה הוא התמונה השלמה. מה שנגלה לתייר מחלון האוטובוס ובלובי המלון הוא כאין וכאפס לעומת מה שנשאר סמוי מן העין. אל הטעות הזו מצטרף אינסטינקט תמוה לא פחות: לא חולפות שעות ספורות מרגע שהנחת את המזוודה וכבר הופך המלון לפינה חמה ומוכרת, לנקודת התייחסות. אותו מלון שרירותי, אותו מראה ראשון, רושם ראשון מהארץ, הופך מעצמו גם לחזק והעמיד ביותר. וכל מה שתוסיף ותראה אחר-כך יהא רק בבחינת שינויים שאתה מכניס בתמונה שציירת לך באותן שעות ראשונות.

המלון שלנו בבייג'ינג שכן ברחוב נעים של אוניברסיטה, בנייני מגורים, אופניים, דוכני מאכל ועצים. חזרתי ושיננתי לעצמי שזוהי רק פינה אחת מזערית של עיר ענקית וארץ עצומת ממדים. לשווא. הנה במרכז העיר, רשמתי לי בהפתעה, נראים הדברים אחרת – העצים מועטים, הרחובות ענקיים, התנועה גועשת והעצים מועטים. ואלף קילומטרים מערבה מבייג'ינג, ציינתי לעצמי שוב, נראים הדברים אחרת. המכוניות מועטות, המשאיות מיושנות, האוויר שונה.

חלק שני: אשראי וביטוח, עבודה ומשפחה
העיר יאנגלינג (Yangling) במחוז שאאנשי (Shanxi) היא דוגמא לעיר חדשה ומתוכננת, אחת מיני רבות הנבנות כדי למתן את הנהירה מן הכפרים אל המטרופולינים. היא שוכנת בקרבת הבירה העתיקה שיאן (Xi'an) ויושבת בה האוניברסיטה לחקלאות ויערנות. באוניברסיטה לומדים סטודנטים רבים מחו"ל, בעיקר מאפריקה, ויש לה אתר אינטרנט באנגלית. הסטודנטים מקבלים מעונות וקצבה חודשית מהממשלה.

יומיים אחרי השיחה באקדמיה למדעי החברה בבייג'ינג נפגשנו עם דוקטורנטיות ודוקטורנטים באוניברסיטה של יאנגלינג. רבים מהם באים ממשפחות איכרים קטנים מכפרים מרוחקים. ביקשנו לשמוע על ביטוח לאיכרים ועל "מיקרו אשראי" בסין: הקמת מוסדות אשראי מקומיים – אותה שיטה למלחמה בעוני שזיכתה את מוחמד יונוס מבנגלדש בפרס נובל לכלכלה בשנת 2006.

במקרה הסיני אין מדובר רק ביוזמות פרטיות. קואופרטיבים של אשראי ובנקים חקלאיים מוקמים על ידי הממשלה על מנת לתת הלוואות לאיכרים. בכך מקווה הממשלה לאפשר להם לרכוש ציוד חקלאי ולהגדיל את תפוקתם. כיום משתמשים איכרים רבים בתוצרתם שימוש פרטי בלבד, או משווקים אותה בקנה מידה מקומי. באמצעות מיכון וסלילת כבישים מבקשת הממשלה לאפשר לחוואים לשווק את תוצרתם גם בערים, כלומר, ליצור חקלאות תעשייתית בדומה לאירופה ולארצות הברית.

"איך פועלות תכניות הביטוח החדשות לאיכרים?" אנחנו שואלים. אחת הדוקטורנטיות (הנשים הן רוב ברור בחדר) עונה: "אלו חברות פרטיות שמפעילות את תכניות הביטוח. פעמים רבות הן אינן מצליחות לעשות רווחים גדולים מספיק ועל כן חסרה להם המוטיבציה להמשיך במיזמים הללו. האיכרים נדרשים להפקיד חלק מכספם בקרן שממנה ימומן הביטוח שלהם. ופעמים רבות הם אינם בוטחים בחברות הפרטיות הללו ואינם מוכנים להפקיד את הכסף הנדרש. הם רואים במשפחה את רשת הביטחון שלהם והם אינם מודעים לזכויותיהם. מעבר לזה, רעיון הביטוח הוא חדש עבור איכרים רבים. הם מעדיפים להשקיע את מעט הכסף שיש להם באופן שיחזיר להם תמורה מיידית."

אחרי הדיון הלכנו לארוחת צהריים במסעדה בתחומי הקמפוס. רמקולים על חזיתות הבניינים השמיעו בקול את החדשות. התחלתי לשוחח עם אחת הסטודנטיות, בת עשרים-ושש. היא הציגה את עצמה, ואני לא הצלחתי לבטא את שמה. "אני מצטערת, אין לי שם אנגלי". "למה שיהיה לך שם אנגלי?" שאלתי. "הרבה צעירים לוקחים לעצמם גם שם אנגלי, כי קשה לאנשים מחו"ל לבטא את השמות הסיניים".

היא שאלה על מעמד האישה בישראל, על סיכויי התעסוקה של נשים באקדמיה ובמגזר הפרטי. כששאלתי אותה על תכניותיה השיבה שהיא מתלבטת בין אקדמיה לחברה פרטית. "בחברה פרטית אפשר להרוויח הרבה יותר. מצד שני, אני רוצה להתחתן בעוד שנה, ובמגזר הפרטי זו עשויה להיות בעיה". שאלתי האם היא חשה אפליה בין גברים לנשים. האם, להערכתה, בבואה לראיון עבודה, סיכוייה שווים מול מועמד גבר. "כשאני באה לראיון עבודה אני יודעת שיש לי מה להציע, שאני טובה לא פחות ממועמד גבר".

שם אנגלי, קריירה ומעמד האישה – לא הייתי יכול לקבל דוגמה טובה יותר מזו להתבססות רעיונות ואופנות מה"מערב" – מארצות-הברית במיוחד – בסין, ולא רק באזורי החוף, אלא עמוק אל תוך הארץ, באוניברסיטאות שדה קטנות כמו זו שביאנגלינג.

באקדמיה הסינית למדעי החברה

הטעות הגדולה ביותר של תייר מזדמן היא לתת למראה עיניו להוליך אותו שולל, להניח שמה שראה הוא התמונה השלמה. מה שנגלה לתייר מחלון האוטובוס ובלובי המלון הוא כעין וכאפס לעומת מה שנשאר סמוי מן העין. וגם רשמי מסע אינם תחליף לעבודה עיתונאית או למחקר כלכלי וסוציולוגי. הם מביאים, במקרה הטוב, שיחות עם אנשים פרטיים, חוויות מחיי יום-יום.

ולאחר שהנקודה הזו הובהרה היטב, אני נפנה לכתוב, ברשימה הזו ובשלוש הבאות, על כמה רשמים מטיול בן שישה-עשר יום שערכתי בסין בספטמבר האחרון. את קבוצתנו, בת חמישה אנשים, ליוו חוקרים ומתורגמנים משתי אוניברסיטאות בבייג'ינג. הודרכנו על ידי אנשי התכנית למלחמה בעוני באחת הפרובינציות העניות בסין, פגשנו סטודנטים ובני מיעוטים אתניים ובאחד מאזורי החוף העשירים ראינו את בתיו המרווחים של מעמד בינוני חדש – אנשים שהתעשרו מפיתוח חקלאות ימית.

כך הגענו לכפרים קטנים ושמענו מה יש לתושביהם לומר. כך גם יכלו מארחינו לבחור מה להראות לנו ומה לא, אילו מהשאלות שלנו לתרגם בחפץ לב, אילו באי-רצון ואילו רק באופן חלקי. לא נפגשנו עם אסירים פוליטיים, עם פעילי זכויות אדם או עם סופרים ואינטלקטואלים המשלמים מחיר כבד על שהעזו לבקר את ממשלתם. את משרד המנהל במפעל טקסטיל יכולנו לראות, גם את החדר בו נעשה השלב האחרון של הייצור, השלב הממוחשב והממוכן. ופס-הייצור עצמו? "אנחנו מוכרחים להמשיך הלאה, התעכבנו יותר מדי אצל המנהל".

חלק ראשון: באקדמיה הסינית למדעי החברה
כארבעת אלפים עמיתי מחקר עובדים באקדמיה לסינית למדעי החברה בבייג'ינג, המוסד החשוב ביותר בסין בתחומי מדעי החברה והרוח, שלו כחמישים מכוני מחקר. אנחנו נפגשנו לשיחה עם כמה מומחים מן המכון לפיתוח הכפר. את זמנם הם מחלקים בין בייג'ינג לבין כפרים ועיירות בחרבי סין, שם הם מנסים לבחון את תוצאות המדיניות המונהגת על ידי הממשלה המרכזית.

האקדמיה הוקמה ב- 1977, שנה אחרי מותו של מאו ועם התבססות כוחו של דנג סיאו-פנג הפרגמטי בראשות המפלגה הקומוניסטית, בתקופה שבה התאפשרו דיון חופשי יותר ומידה של ביקורת על מדיניות המשטר. משפט של אחד החוקרים שעמם שוחחנו הבהיר את תחום הדיון שלנו ואת הגבולות שבהם הם פועלים: "אנחנו כאן כדי לחקור ולבקר. אם אנחנו רואים בעיה במדיניות, מן הסתם נכתוב על כך בנייר העמדה שלנו. אבל להפגין מחוץ לאקדמיה נגד מדיניות הממשלה כשלעצמה – זה לא".

ב- 1978 פורקו הקולקטיבים החקלאיים שבהם חיו האיכרים בכפייה, על פי תורתו של מאו. אגב כך התפרקה גם המערכת החברתית שהעניקה לאיכרים ביטחון נגד מחלה או נזק. רק בשנת 2000, סיפרו מומחי האקדמיה, החלה הממשלה המרכזית לבנות מערכת חדשה, שכוללת, בין היתר, שכר מינימום וביטוח בריאות. ורק ב- 2020 צפויה המערכת הזו להקיף את הארץ כולה.

כמחצית מאוכלוסיית סין מוגדרת חקלאית. רמת החינוך בכפר ירודה מזו שבעיר (רק לאחרונה הוחלו בכפר תשע שנות חינוך חובה), אחוז הסטודנטים הכפריים באוניברסיטאות במגמת ירידה לעומת אחוז העירוניים. מאות אלפים עוזבים את הכפרים ונודדים לערים בחיפושם אחר עבודה. אגב כך נשארות חלקות חקלאיות בלתי מעובדות. בעבר ניסתה הממשלה להילחם בכך על ידי מניעת דיור וחינוך ממי שעזבו את אדמותיהם ובניסיון לקבע אותם לכפר. כיום בונה הממשלה מרכזים עירוניים חדשים כדי למתן את הנהירה למטרופולינים הקיימים.

הפער הסוציו-אקונומי בין העיר לכפר הכפיל עצמו פי חמש בעשרים השנים האחרונות. "אין סיכוי לצמצם את הפער הזה בעתיד הנראה לעין" אמר אחד המשתתפים בשיחה. זוהי תוצאה של מדיניות הממשלה המרכזית, אשר אפשרה לאזורי החוף העשירים לקלוט השקעות בינלאומיות ולעודד יוזמות פרטיות, ובכך לדהור קדימה בצמיחתם הכלכלית ולהותיר מאחוריהם את האזורים העניים שבפנים הארץ.

אלא שלמגזר הפרטי ולמשקיעים בודדים עדיין אין בסין מונופול על ההתפתחות הכלכלית של כלל החברה. המחוזות שבדרום מזרח, שבמשך מאות שנים פותחו על ידי המעצמות הקולוניאליות והיום מוקמים בהם עוד ועוד אזורי סחר חופשי, מחויבים לתמוך כלכלית במחוזות העניים, לשלוח מורים ומומחים למלחמה בעוני. ובכפרים מקימה הממשלה, בשיתוף הממשלות המקומיות, מוסדות אשראי לאיכרים, כדי לאפשר להם להגדיל את תפוקתם, לפתח עסקים קטנים ולהיחלץ מתלות בגבירים מקומיים.

מסורות עתיקות והסתמכות על קשרי משפחה וקהילה, יחד עם חוסר מודעות של האיכרים לזכויותיהם, מקשות, לדברי החוקרים בבייג'ינג, על קידום התכניות החדשות. יומיים מאוחר יותר וכאלף קילומטרים מערבה אל פנים הארץ, באוניברסיטה קטנה של עיר-שדה, היינו עתידים לשמוע על עוד כמה בעיות, שאינן נעוצות דווקא במסורת.

כך נראית גזענות יהודית

ביקורת תקשורת, כמו גם סוגיות חדשותיות, נעדרת לרוב מן הבלוג הזה. אבל הריאיון שערכו דן מרגלית ורונן ברגמן עם חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מבל"ד ראוי להתייחסות, והוא אולי דרך ראויה לציין שנה ל"עופרת יצוקה".
הסיבה לראיון הייתה הפגנה שנערכה סמוך למחסום ארז במחאה על המצור המתמשך על עזה. הכל היה בו: ההתנשאות של עיתונאים ישראלים רבים בבואם לראיין פוליטיקאים ערבים, האטימות המוחלטת לגורלם של אנשי עזה ולבסוף, באופן בוטה וברור: הכוח. על טיעוניו הסדורים, אם גם בוטים מאוד, של זחאלקה ידעו ב"ערב חדש" להשיב רק בגירושו מן האולפן.
"למה אתם לא מפגינים נגד ממשלת מצרים? (…) היא יכולה לפתור את המצוקה ההומניטרית הנוראית הזאת" שאל ברגמן. "אנחנו לא במצרים. אם הייתי במצרים הייתי משתתף בהפגנות שם" ענה זחאלקה מענה קולע, שכן מדוע לכל הרוחות לצפות מחבר כנסת ישראלי להפגין נגד עוולותיה של מדינה אחרת? אבל מה, חבר הכנסת הוא במקרה דנן ערבי, ולכן "שילך למצרים". לא, אין זו רק השלמת פערים יצירתית. בנקודה אחרת בריאיון הטיח מרגלית בזחאלקה: "אני לא חי במדינה שלך. אני חי בדמוקרטיה". רוצה לומר, מקומו של זחאלקה אינו בישראל.
אבל על תשובתו העניינית של זחאלקה השיבו המראיינים בלגלוג. פשוט – הם צחקו לו בפנים. ועל מחאתו על הסבל וההרג שהמיטה וממיטה ישראל על עזה ענה מרגלית: "מה לעשות?"
על כך השיב זחאלקה תשובה דמגוגית: "מה לעשות שאהוד ברק שומע מוזיקה קלאסית והורג ילדים". ובנקודה הזו קרה דבר מעניין: זחאלקה אמר "הורג". מרגלית ענה: "שמעתי, שמעתי, הוא רוצח ילדים, זה מה שאתה אמרת. זאת חוצפה". מעניין קודם כל השינוי הקל שהכניס מרגלית בדבריו של זחאלקה, אולי מבלי דעת. ומעניינת ומרתיחה עוד יותר המילה "חוצפה" שהשתמש בה. כי קביעתו של זחאלקה אולי בוטה מאוד, אולי מקוממת בעיני המראיין, אפשר היה לקרוא לה "מתלהמת" או "דמגוגית". אבל "חוצפה" היא מילה המבטאת אדנותיות, תחושת עליונות.
זחאלקה לא נשאר חייב: "אל תגיד חוצפה. אתה אפס. אתה מפיסטו. אתה שרתם של כל ראשי הממשלות. אתה עיתונאי חצר."
וכך נגמר הריאיון: מרגלית ייחס לזחאלקה מילים שלא אמר ואז גירש אותו: "אתה לא אכפת לך שיעיפו את כל הקסאמים על שדרות. עכשיו תלך מכאן". והבמאי המיומן הסיט את המצלמה ורק מדבריו של מרגלית ומקולו המתרחק של זחאלקה ניתן להבין שסדרנים ניגשו אליו להוציאו מהאולפן. זה, אם כן, מה שיודע לענות מראיין ותיק לחבר כנסת רהוט: לגלוג, ביטול ולבסוף כוח עירום. המילים הבוטות של זחאלקה הן כאין וכאפס לעומת דבריו של מרגלית: "אני לא חי במדינה שלך. אני חי בדמוקרטיה". בהבל פה הוא נפנף את חבר הכנסת הערבי מן "הציבוריות הישראלית היהודית", ובאותו הבל פה נפנף את זכותו של חבר הכנסת לומר את דבריו שאינם ערבים לאוזן. אכן דמוקרטיה מעניינת.
במשחק הזה יפסיד תמיד המרואיין הערבי. המראיין היהודי, החש נוח בשפת אמו, יכול לשזור בדיבורו הכאילו-מנומס דברים שיש בהם משום לעג, השפלה או אף רמיזות לחוסר-נאמנות של המרואיין למדינתו. לזחאלקה לא הייתה אפשרות בלהט הריאיון להתקומם על מילים משפילות כמו "חוצפה". הוא פנה למילים חריפות ובתוך כך נוצר מצג-השווא כאילו עד לאותו שלב התנהל הריאיון באופן הגון ועל מי-מנוחות.
ואף על פי כן עשה זחאלקה לצופים שירות גדול: הוא חשף, עד כמה שהיה יכול, את שפת הכוח של מראייניו. מלכתחילה לא היה זה ריאיון הוגן, מלכתחילה נהגו מרגלית וברגמן בזחאלקה כבאויב. כך נראית גזענות יהודית – בלי מדים ובלי כיפה. הכוחנות הגלויה שבה נגמר הריאיון הייתה רק המשך טבעי לכוחנות הסמויה שבה התחיל. ואין כל סיבה לקוות שמחוץ לאולפן הטלוויזיה הדברים ייראו אחרת.

ערב ראשון בבייג'ינג

את הוריה של צ'ו לינג פגשנו בערב הראשון בבייג'ינג. שני אנשים קטני קומה, מעוטי שיער, נועלים סנדלים, לבושים במכנסיים כחולים ובחולצה משובצת. הם ישבו צמודים זו לזה, מרחיקים עצמם מעט מן השולחן העגול שאליו הסבנו, ליוו במבטים אילמים את השיחה הערה שסביבם, נראו אדישים משהו לשפע המנות והתבשילים שניחתו עלינו במרכז השולחן. מדי פעם תלו מבט בבתם אשר שלטה בשיחה ביד רמה, בקולה הצליל ובאנגלית הקולחת שלה, שממנה יכלו להבין רק שברי משפטים.

פרופסור צ'ו לינג עובדת כחוקרת ומתורגמנית באקדמיה הסינית למדעי-החברה ובמכון לתרגום כתבי מרקס. בתם של שני מורים שבעת מהפכת התרבות קמו עליהם תלמידיהם והם גורשו אל הכפר לחינוך מחדש, לחדש את ימיה של המהפכה.

בריחוק מסוים הביטו שני המורים לשעבר על השפע שהוגש לעיניהם, ובריחוק מסוים נטלו להם ממנו, בלטו כמו דמויות תלת-מימד מתוך ציור בחולצותיהם המשובצות על רקע המלצרים ואנשי המלון המחויטים בחליפות, על רקע כלי הזכוכית והחרסינה וכורסאות העור והמעקות הצבועים זהב והמעליות העשויות מראות.

סחור-סחור סבה השיחה סביב השולחן, מבלי לגעת בהם, בשתי הדמויות המעניינות ביותר. עד שאחד מבני קבוצתנו פנה אל פרופסור צ'ו לינג וכיוון אליה כמה שאלות על הוריה – איפה היו ומה עשו בשמונים שנות חייהם. צ'ו לינג תרגמה להוריה ותרגמה את תשובתם ותרגמה את השאלה הבאה, הישירה, קצרת הרוח, החותכת: "ועכשיו יותר טוב?"
"כן" באה התשובה המתורגמת מעברו השני של השולחן.
"יותר טוב מאיזו בחינה – יותר אוכל, יותר כסף – או יותר חופש?" נמשכה החקירה. אלא שכאן ענה האב ממקום מושבו: both. ואחר כך הוגשו אבטיח, ענבים ויין. וצ'ו לינג הודתה לכולם על הערב הנעים ופנתה לקבלה לפרוע את החשבון.