הרכבת הלבנה לבאדאלינג

ברכבת לבאדאלינג יש כיסאות מסתובבים. אי שם לפני התחנה האחרונה הרכבת משנה משום מה את כיוון נסיעתה, ואז קמים על הנוסעים מסובבים את הכיסאות. רגע של צחוק ואוטונומיה בתהליך מסודר מאוד: שכן תחנת הרכבת בבייג'ינג מאורגנת כמו שדה תעופה. יש לחכות בחדר ההמתנה עד אשר תחל העלייה לרכבת וסדרנים עם רמקולים בידיהם יקראו לנוסעים לבאדאלינג לגשת לרציף מספר חמש, ובתוך הרכבת מראים מסכי טלוויזיה קטנים נוהלי בטיחות והתנהגות על הסיפון.
הנסיעה נמשכת כשעה, אולי שעה וחצי, מתחנת רכבת צפון של בייג'ינג, צפונה, אל קטע החומה שליד באדאלינג. וכשנראים משעולי החומה הראשונים מבעד לחלונות הרכבת פורצת התרגשות בקרון, אפים מוצמדים אל החלונות, המעבר שבין שני טורי הכיסאות נחצה הלוך ושוב, מצלמות נשלפות, אצבעות מצביעות, אם עומדת מאחורי בנה, ידיה על כתפיו, מתכופפת ומטה את ראשה, לראות את העולם מגובה מבטו, ואז מצביעה אל נקודה כלשהי מבעד לחלון ואומרת דבר-מה לבנה.
ושלושה צעירים יושבים בשורה, מנמנמים כדרך צעירים ברכבת, הראש שמוט באלכסון אדיש, הרגליים שלוחות קדימה, בקבוק בירה או קוקה-קולה או מים מינרלים תקוע בכיס המושב שלפניהם.
האם זו הפעם הראשונה שלהם על החומה הגדולה? הפעם הראשונה בקטע שליד באדאלינג? או רק פעם ראשונה ברכבת הלבנה בעלת החלונות הגדולים, הרכבת שנפתחה רק זה מקרוב?
עבור לי ויימין נכונות שתי התשובות האחרונות. הוא יושב לידי ומכתיב את שמות המקומות שביקרנו בהם עד כה. יונג-מינג נקראת העיר העתיקה שמצפון לבייג'ינג, דרכה עברנו יום קודם בדרכנו אל בית ספר אזורי. בתים נמוכי קומה, מקושטים באדום ובצהוב, רחוב ראשי ובו שוק ובקצהו פגודה. איש נסע בכרכרה רתומה לכלב קטן, ג'וקים וחרגולים קיפצו בכלובים, אופניים בכל מקום ורוכלים שישבו בין חפירות המדרכה.
ליו-בינפו הוא שם המחוז שבבית הספר האזורי שלו ביקרנו, בחדר מרווח, סביב שולחן עץ כבד, בכורסאות ענק, שני דגלוני סין במרכז. "מותר לי לשאול שאלה נבזית?" פותח דודי לאחר שתמו דברי הנימוסים וההסבר. "האם המנהל חבר מפלגה?" שניה, שתי שניות חולפות ולי ויימין פותח ומתרגם את השאלה. פרץ צחוק והנהוני ראש. "אבל אינך חייב להיות חבר מפלגה כדי להתמנות למנהל בית ספר" הוא מוסיף עם שוך הצחוק. מזכיר המפלגה בכפר יושב גם הוא לשולחן.
קונפוציוניזם ושמירת הסביבה הם שני תחומי ההרחבה של בית הספר, מספר המנהל בן ה- 38. ציטוטים מכתבי קונפוציוס מעטרים את קירות המבנים שבין מגרשי הספורט הרחבים. אורחים אינם דבר יוצא דופן כאן – אנשי המפלגה באים לכאן להתרשם לעתים תכופות. צריך לדעת לאן לבוא.

"האם נכון הוא, שאנשים רבים גונבים מלבני החומה?" אני שואל את לי ויימין בהתקרבנו אל קופת הכרטיסים.
"לא" הוא עונה קצרות. "זה אסור"
"ברור לי שזה אסור" אני צוחק ומאדים, "אבל אנשים עושים גם לפעמים…" השיחה תמה.

אם היו לך ציפיות למצוא את חומת סין מצמיתה בדממתה, בבדידותה בין קיפולי הקרקע הירוקים, בהשתרכותה העיקשת במעלה הרים ובמורדות, באחידותה הלא-אנושית, באורכה האין-סופי, אם צלחו הציפיות את קופת הכרטיסים ואת אכסדרת הרוכלים, אם קילוגרמים רבים כל-כך של תיאורים רומנטיים וציורים דהויים עמוסים על ראשך בבואך לסין ובבואך אל החומה, הרי שאז תזדקק נואשות לאותו שלט כעור המקדם את פניך בקטע החומה שליד באדאלינג: עולם אחד, חלום אחד – בייג'ינג 2008. ואחר-כך, על החומה עצמה, דוכנים לממכר משקאות ולחריטת שמות בגרגרי אורז ורכבל מלמעלה למטה ושוב מעלה – וכי למה ציפית, מרקו פולו שכמוך?
ובכל זאת, אחרי שרצת הלוך ושוב את קטע החומה, ואחרי שטיפסת אל המגדל ונחת בצל, אם תמצא רגע שקט ופינה שקטה ותתחוב את ראשך באחד החרכים ותביט החוצה – או שמא זהו פנימה? איפה סין ואיפה מונגוליה ואיפה אתה – ואם משב רוח יצמרר את עורך באותו רגע, אתה עשוי למצוא את חומת סין הגדולה, על חלקיה המרוחקים ממך, הגולשים אליך ונסוגים חליפות, מצמיתה בדממתה, בבדידותה בין קיפולי הקרקע הירוקים, בהשתרכותה העיקשת, באורכה האין-סופי.

מסביב לכיכר: צעדים ראשונים

יש משהו מפתיע, כמעט מאכזב, במהירות ובקלות שבה מגיעים כיום לסין. כעשר שעות נמשכת הטיסה, לא יותר מעשרים דקות הנחיתה, ורגע אחד מפגש הגלגלים בקרקע. ומיד מתחיל החיפוש אחר השוק התרבותי. אחר השוני, אחר הטירוף, הפיגור, המודרניזציה, הגודל. לא, בעצם כבר במטוס הוא מתחיל: הנה שם עושות שלוש דיילות עבודה שבגרמניה או אמריקה הייתה עושה רק אחת, הנה ניסוח מצחיק באנגלית, הנה חנופה קיסרית.
והפאסון האנתרופולוגי הזה, רק מבלי דעת הוא מתפוגג, ורק לפרקים – כאשר, לדוגמא, בשדה התעופה נראות מכל עבר מסכות להגנה על הפה והאף על פניהם של הפקידים והמוכסים. כאשר, עדיין בתוך שדה התעופה, עליך לנסוע ברכבת כדי למצוא את מזוודתך.
באולם מקבלי הפנים עומד פרופסור לי ויימין מן האקדמיה הסינית למדעי החקלאות. הוא פנסיונר היום ומחייך עד למעלה מן השיניים. כאשר מישהו מתקשר אליו הטלפון הנייד שלו קורא בקול: !Hello motor וביד יש לו תמיד, בכל אשר יפנה, שקית ניילון ובתוכה ארנק, ספרים, מפתחות. כמה השערות עוד נשער בימים הקרובים באשר לפשרה של שקית הניילון, באשר לפשרו של העדר תיק. האם אין לו כסף? האם כך מקובל? האם תיק הוא מוצר מותרות?
איזה ניגוד חריף הוא הנהג שלנו לעומת אותו לי וויימין: גדל גוף, קרח, מדבר בקול, כמעט נובח. כמו יצא מאחרון סרטי הפעולה הסיניים. (אילו רק היה לו איזה אקדח, אילו רק היה נוהג במכונית שחורה וארוכה ולא בטנדר מרופט, רכוש האקדמיה הסינית למדעי החקלאות!)
לחם ושעשועים צריכים ההמונים. עשרה כבישי טבעת מקיפים את בייג'ין, ובין החמישי לרביעי נמצא קן-הציפור שנבנה לארח את האולימפיאדה. שיג ושיח קל עם השוטרים בכניסה, ואנחנו מתגלגלים פנימה, יוצאים, מצלמים, מוכים מן השמש, מסתכלים בנשים המנקות במטאטא את מדשאות הפיל הלבן הזה ולראשן כובעי קש רחבים. שעשועים צריכים ההמונים, המטיילים ומצלמים סביב המבנה דמוי קן-הציפור. "וסין צריכה להראות לעולם שהיא היום מדינה עצמאית, כבר לא חצי-קולוניה כמו בזמן מלחמת האופיום!" קורא דודי הקומוניסט בן התשעים ושלוש ורוקע במקלו על הקרקע.
הנהג הספיק לעשן סיגריה ואנחנו מטפסים אל הטנדר, סוגרים ברעש גדול את דלת ההזזה, וממשיכים אל כביש הטבעת הבא ואלה שאחריו, אל בירת הממלכה המרכזית.

הכל זועקים סין. העיתון, הנגיד והפרופסור. ששים שנה עמדה הרפובליקה העממית לחגוג, ובה בעת התכוננה הארץ לחגיגות הסתיו בראשית אוקטובר, ימים שבהם נמצאים כמאה מיליון איש בדרכים. טרם שקעו ענני בייג'ין 2008 וכבר מתנוססים בשנגחאי שלטי חוצות המכריזים על אקספו 2010. ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, זועק העיתון, עושה הצנזורה הסינית כבתוך שלה. ומעל לכל מרחפת עובדת קיומו של משבר כלכלי בעולם ועובדת היותה של סין לפתע פלא כלכלי.
ואני רק רציתי לחוש זרות מוחלטת ותלישות גמורה ודיס-אוריינטציה חשוכת מרפא בארץ בעלת תרבות עתיקה ומנהגים מוזרים ונטולת סכין ומזלג.

בבוקר יום ראשון נסעתי מן המלון שבחוג הטבעת השלישית אל תוככי הטבעת הראשונה וברכבת התחתית אל כיכר השלום השמיימי, היא טייננמן, היכן שאסור לרכוב על אופניים, אבל טנקים, כפי שכתב מדריך התיירים, מותר. לא טרחתי להסתיר אותו. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שאיני מכאן.
בכל פינה קידמו את פניי בידוקים בטחוניים, גדרות לרוחב הכיכר, שוטרים שחילקו הוראות עם רמקולים בידם, דגלים אדומים, אדומים, אדומים. ומעל שער הכניסה לעיר האסורה דיוקן של פרצוף מוכר: עיניו מביטות חצי בחשד, חצי בביטחון, שיערו השחור מסורק אחורנית, עורו חלק ועל סנטרו שומה. ודגלים אדומים, אדומים, אדומים. על תרנים, על עגלות התינוקות, בידי הילדים – אדומים, אדומים, אדומים.
הלוך וחזור לרוחב טייננמן, הוצא והכנס את מצלמת הכיס. צלם דגלים, צלם ילדים, צלם פורטרט ענק מעל שער הכניסה לעיר האסורה. האוויר דלוח, כבד, מעיק. זיהום ואובך. כדי לחצות את הכביש עליך לעקוב אחר תנועות ידיו של השוטר, שלושה או ארבעה או חמישה נתיבים בכל כיוון יש לו – מי סופר. ושם, מעברו השני של הכביש, נטועים כמה עצים. אפשר לשבת ולשתות את הטיפות האחרונות שבבקבוק המים המינרלים.
וכעת אני הולך בשביל צר מדרום לכיכר, מגוחך בקטנותו, בממדיו האנושיים. כל רחוב הוא אוטוסטרדה, וגם הדרך אל צידו השני, אני משנן לעצמי, מתחילה בצעד אחד. ואם לא יימצא במהרה בקבוק מים קרים יהיה זה סופי כאן, ליליפוטן שכמוני בארץ המחר.
כל צעד הוא הישג ואני הצלחתי לקנות בקבוק מים קרים שם בצד, בשביל הצר, ואף לשלם. שתי אצבעות משמען שני יואן, אני רושם לי בראשי. מה כבר יכול להשתבש?
מדרום לטייננמן צומח לו רחוב קניות ומסחר, חסום לתנועת מכוניות, אבנים יפות מרצפות אותו וחזיתות הבתים צבועות. חשמלית נוסטלגית מדדה הלוך ושוב על מסילה בת עשרים מטרים, אולי שלושים. ועל כן נטשתי אל סמטה צדדית, שאיני יודע אם אבניה נעקרו או טרם הונחו. וחוטי החשמל שבין שמים וארץ – האם זהו "לפני" או "אחרי"? וקבוצת הגברים היושבים על שרפרפים זערוריים ומסיעים דסקיות על לוח משחק – לא לפני ולא אחרי, אלא באדישות גמורה לכל המתחולל סביבם.
הבתים בני שתי קומות, כל כך הרבה מן החיים מתנהל ברחוב: המשחק, הממכר, המסחר, השיחה. כך, כמה דקות מטייננמן עוד שייכת הסמטה לאנשים, עוד לא הוברקה והופקעה לטובתי ולטובת שכמותי.
שתי מדרגות מוליכות אל מסעדה קטנה באותה סמטה: כמה טורים של ושלחנות וכיסאות פלסטיק. אני עולה בשתי המדרגות ומסיט את רצועות וילון הפלסטיק שבין הרחוב למסעדה ומכניס תחילה את ראשי ואחר כך את היתר ובפנים משתרר שקט ואחר כך פורץ צחוק מכל השולחנות. לא נהוג להצביע סתם כך על בני אדם – אפילו לא בסין! – אבל איזו ברירה יש לי? אני מצביע על שולחן שאליו מסבות שתי סטודנטיות בחולצות לבנות, מצביע על קערות המרק שלהן, מעלות אד, עשבים ואטריות וכופתאות צפים בהן. כזה!
מה כבר יכול להשתבש?

אפשר בבקשה לקבל בננה?

הנה הוא בן שנה. אבל את משך חייו וחייהם של דומיו צריך אולי למנות אחרת, אולי לפי שבועות. הוא בן חמישים ושתיים, אם כן. ומתפתח לאט, יחסית לגילו.

מסביב מצחצחים הכל חרבות, משחיזים לשונות, סופרים כניסות, זו יש לה מאה אלף, זה יש לו מיליון. ואנחנו שנינו, הרחק מאחור, עוד שוקדים על לימוד אוצר מילים חדש: מילים כמו "טרול", למשל, או "כתובת אי.פי." (שהן בעצם מילים נרדפות).

עד גיל שנתיים, כך סופר לי, לא הוצאתי מילה. ואז יום אחד פתחתי את פי ואמרתי: "אפשר בבקשה לקבל בננה?"

יש דברים שלא משתנים. לא האיטיות ולא הבושה לומר משפטים שאינם מנוסחים היטב, עד התו האחרון. ואשר על כן מתפתח הבלוג שלי לאט. לא מספיק רעיון לרשימה. צריך גם לכתוב אותה. ולכתוב שוב. ולקרוא שוב למחרת ולהתחיל הכל מהתחלה, כי מה שאמש נראה מבריק נראה היום חלקלק. ואת האזור הצר מאוד שבין קלישאות מזה ופלצנות מזה קשה מאוד למצוא.

גם הצורך לסכם אינו משתנה. לחתום תקופה, להביט אחורה, להיזכר. ותהיה זו תקופה קצרה ככל שתהיה. על מה כתבתי? על חוויות ורשמים בברלין, על תחושת זרות, על רישומם המעיק של מאורעות העבר. על מלחמה. על טיול בפולין ועל דמעות באכסניה. על ארכיון שהתמוטט. על ספרים ועל מדפי ספרים. על ביקור בירושלים. על מורה שהלך לעולמו, על קרוב משפחה קשיש ועל עלמה אחת, שבלעדיה ודאי הייתי כותב הרבה יותר.

על מה לא כתבתי? על מפגש טעון עם סופר משופם, על טיול לבלקן, על שירה ואקורדיון ברכבת התחתית. על כמויות אדירות של בירה, על עכברים במטבח ובוילר שעמד מלכת. על שעות ארוכות, אבודות, מול המחשב, מול סרטונים קצרים ברשת.

ואולי המנהג הזה בכל זאת אינו מגונה כל כך. נעים להיזכר במה שכבר היה. קשה יותר ליצור דבר-מה חדש. נחמד על כן גם לערוך חשבון ביניים, לשבת על ספסל, לנענע את אצבעות הרגליים ולחשוב על הרשימה הבאה.

אלו היו ששים שניות סנטימנטליות. המערכת מבקשת את סליחת הקוראים. בשבוע הבא: רשימות על שישה-עשר ימי מסע בסין. שככה יהיה לי טוב.

המחמאה היפה ביותר

"מאיפה אתה דובר עברית טובה כל כך?" שאלה אותי בגרמנית אישה חייכנית במונית שירות מירושלים לתל-אביב, והותירה אותי מבולבל לרגע.

עלינו בפינת בלאומליך הרב-קוק, אני ועלמה אחת מגרמניה שבאה לבקר בישראל, נחבטים ומטלטלים עם תרמילי הענק שלנו. עלינו בשעה שכבר החשיך ואני הייתי עייף מהנסיעה שנכונה לנו ומהכניסה האחורית לתל-אביב, מההזדחלות בין עדר מוניות-שירות לרגלי התחנה המרכזית החדשה.
האישה החייכנית ביקשה מהנהג שידליק אור, שתוכל לקרוא, ואני ביקשתי ממנה להתחלף במקומות, שאוכל לשבת ליד העלמה שאימצה כעת את תרמילה אל ברכיה. היא סירבה בנימוס וחייכנו זה אל זו. אחר-כך פניתי על העלמה שישבה מאחוריי באלכסון והחלפנו כמה משפטים. וכשסיימנו ואני רציתי להפנות שוב את ראשי אל החלון שאלה אותי בגרמנית האישה החייכנית שבין העלמה לביני: "מאיפה אתה דובר עברית טובה כל-כך?"
ולמען האמת הייתה זו אחת המחמאות היפות ביותר שקיבלתי. איזה עושר לשוני צריך היה להיות טמון באותם משפטים ספורים שאמרתי לאישה החייכנית. אולי נימוס ללא רבב, אולי מבנה משפט מיושן מעט?

ואני, כל שיכולתי לענות היה: "זו שפת אמי", ובבת-אחת יצא כל האוויר מחיוכה של האישה והעברית שבפי הפכה בן-רגע מפלא נדיר לסתם יום של חול ואני לכמעט רמאי ומאחז-עיניים. ורק הנהג שלנו בא לעזרתי, הרים את פניו אל המראה הרחבה שמולו ומילא את חלל המונית בקולו: "גיברת, אני קורא רק ספרים של מנהיגים".
"באמת, של איזה מנהיגים למשל?" שאלה הגברת בטון מורתי וליכסנה אליי מבט של ממתיקי סוד.
"כל המנהיגים שלנו. בגין, פרס, שמיר".
"מה עם רבין?"
"מה, רבין, כן… גם רבין. אבל אני אגיד לך: בגין, כל מה שהוא אמר, ככה זה נהיה".
"ופרס?"
"פרס, פרס הוא כמו שניצל – פעם על הצד הזה, פעם על הצד הזה. אבל מה – תמיד למעלה".
"ודברים אחרים אתה לא קורא?"
"דברים אחרים אין לי סבלנות".
"מה עם התנ"ך?"
"מה, לא, לפעמים, גם כן, אבל לרוב אני קורא ספרים של מנהיגים" ענה הנהג ומיקד מעתה את מבטו בשמשה שלפניו.
"בתנ"ך יש סיפורים נהדרים, סיפורי ניסים" התפרץ פרצוף עגלגל שישב מאחורי הנהג, מחזור תפילות בידיו.
"אה, כן?" שאלה האישה החייכנית.
"בטח, לא רק בתנ"ך. יש, אם את מכירה, בזוהר הקדוש, משפט, כמו מהסיפור על הרבי הגדול שתלמיד חכם בא ואמר לו …"
"מה אתה עושה לפרנסתך?"
"אני צייר"
"מה אתה מצייר?"
"סיפורי ניסים, על הרבי שבא לירושלים למשל … היום, את יודעת, יש לנו הרבה בעיות בארץ-ישראל, יש זרים שבאים לארץ הקודש ו-"
"אין בזה שום דבר רע"
"לא, לא, חס ושלום, אדרבא, אלא מה, כמו שכתוב, כתוב בזוהר הקדוש … אני רק מקווה שלא יביאו לנו מחלות על כל החטאים שחטאנ-…"
"כסאחתק תסתכל איפה שאתה נוסע!!" – שב הנהג לחיים והמטיר אותות ומופתים מלפניו מאחוריו ומצדדיו על הכביש ועל יתר המכוניות. והנביא שמאחור חרדה ניכרה על פניו והוא פנה לאישה החייכנית ואמר:
"תסלחי לי אני מוכרח לגמור להגיד תפילת-הדרך" – ושב והתרכז בספר שעל ברכיו והניע שפתיו מהר כמקודם. וכשהנהג שלנו התעקל ימינה על שני גלגלים בלבד בלה-גווארדיה לחש הנביא את המילים האחרונות וביקש לרדת, וברמזור הבא משך הנהג בידית הארוכה שלימינו ופתח את הדלת והנביא עם הכיפה הפרסית לראשו ירד מן המונית בלי לומר מילה והאישה החייכנית עוד ביקשה להיפרד ממנו ונקשה כמה פעמים על החלון – לשווא.
ואני כל הזמן הזה לא אביתי להיפרד מן המחמאה היפה שקיבלתי, והנה, מול פניה המופנים שוב אליי של האישה החייכנית נקרתה לי ההזדמנות להראות במה כוחי גדול:
"נו, זרקנו את יונה, אולי עכשיו ניסע יותר ברוגע".

עמדנו על מדרכת התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, עטופים באד לח ובאורות ניאון והחלפנו לחיצות ידיים. ליפו המשכנו באוטובוס.

על הר הבית

לבקר בעיר שלך – מצב מעניין, ומעניין עוד יותר לבקר בעיר שלך עם מי שאינו בן-המקום, לראות את העיר מבעד לעיניים זרות. ביקרתי בעיר שלי אחרי היעדרות ארוכה, ובין היתר עלה בידי מה שלא הסתייע מעולם לפני כן: בסוף חודש אוגוסט, אחרי התפתלות מסוימת בסמטאות הרובע היהודי בחברת עלמה אחת שאינה מכאן, באתי בשער המוגרבים ועליתי אל הר הבית.

ניסיתי זאת כבר פעם או פעמיים בעבר, ונעניתי ששעת הכניסה ליהודים חלפה. ומקומות ששעות שהכניסה אליהם מחולקות על פי דתם של המבקשים להיכנס אינם קורצים לי במיוחד. מה גם שהקרוב והנמצא בהישג יד מושך פחות מהרחוק והבלתי מושג. אל אתר השוכן חמש-מאות מטר מהבית תמיד אפשר יהיה ללכת, ואת מה שתמיד אפשר יהיה לעשות לא עושים אף-פעם.

ברובע היהודי ניגשתי למישהו וביקשתי עזרה במציאת דרכי אל הכותל. במורד המדרגות עמדה קבוצת חיילות במדים שטרם התרככו באין-ספור כביסות וביקשה להצטלם. בשער המוגרבים, למרות אזהרה חמורה מטעם הרבנות הראשית, עלינו, העלמה ואני, בגשר עץ מסוגר אל רחבת כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה.

המעבר מגודש הסמטאות אל הרחבה המורמת הקל במשהו את משאו של החום. המבקרים היו מעטים. את חדוות המכירה של רוכלי העיר העתיקה החליף שקט – מאז הפך ישו שולחנות מדירים התגרים והחלפנים את רגליהם מן המקום הקדוש הזה. משמר הגבול גם הוא לא נראה לעין – רק ממול, מעבר לרחבת הכותל, נדחפו הבניינים דמויי הבונקר של הרובע היהודי. הפניתי את מבטי מזרחה, אל הר הזיתים וכנסיית הבצלים המצחיקה שלו.

בעיקר זקנים וזקנות התהלכו על ההר. הרחבה גדולה, וכל אחת מקבוצות התיירים מצאה לה פינה משלה. כיפת הסלע עצומה, מרהיבה בקישוטי הכחול והטורקיז שלה. הכניסה אל מסגד אל-אקצה ללא-מוסלמים אסורה, דרך החלונות אפשר להציץ באולם התפילה: כמה גברים נמנמו שם בישיבה, משעינים את גבם כנגד העמודים התומכים בתקרה. העלמה שהייתה איתי, מצוידת במצלמה אנלוגית, צילמה בחדווה. בספרדית ויפנית קפץ מוחמד על סוסו בצאתו אל מסעו הלילי.

שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה. ואלפי שאהידים עושים דרכם לאל-אקצה למראה שפתו הרוטטת של היושב-ראש. ואריק עושה לו חג בהר-הבית ואת השיירים ליקקנו בירושלים במשך ארבע שנים. וגם עוגת קרם נלקק-נא – במו עיני ראיתי: ברובע מהגרים בברלין, בפתחה של מאפייה, מקושטת בסלסולי צבע מאכל ורוד ובצבעי פלסטין ובתמונת אל-אקצה באמצע.

אריק שלנו נפל למשכב, ושב ועלה מול עיני בבוקרו של יום בסוף חודש אוגוסט האחרון, ברחבת הר הבית. תודה לך אריק על ארבע שנים נפלאות של אל-אקצה. תודה לכם ספסרים של אל-אקצה, נאמני הר הבית, על שמן זך שיצקתם למדורה. תודה לך נעמי, על שפת ים-כנרת, על שורות של מתק-שפתיים. תודה לך שייח' יקר, שאתה שומר את אל-אקצה שלנו מהיהודים הנבזים. תודה לך אופה משכים קום, על עוגת קרם נפלאה.

ירדנו והלכנו אל שער-שכם – משם נסענו באוטובוס לאבו-דיס, לראות את חומת ירושלים החדשה.

החופש תם

אי שם בתחילת יולי אפשר להתחיל לחוש את החופשה המתקרבת, אותם שבועות ספורים נטולי דאגות בסופה של שנה לחוצה ועמוסה. וכעבור שבועיים יש גם להתחיל ולהתכונן אליה. לגמור את כל המטלות שבדרך, לסדר סידורים, לקחת מספרים, לשבת בתורים, לעבור דירה, להרכיב מיטה, לשאול ספרים, להחזיר לספרייה. היעדרות של חמישה שבועות אינה עניין של מה בכך. אט-אט מתקרב מועד החופשה והדברים מתחילים להיות לחוצים, ומונה החשמל טרם נקרא.

והנה מגיע אותו בוקר מיוחל, תכול ונטול דאגות, ואתה ניצב בפתחם של חמישה שבועות נטולי מטלות. ועליך להספיק לארוז את מברשת השיניים ולרוץ לרכבת או למטוס. ומשהגעת ליעדך אתה רץ למוזיאון הקרוב ואחר כך לכיכר המפורסמת, שכן זמנך ביעדך קצוב ומועד העזיבה ליעד הבא מתקרב, וכל יום שעובר וכל דקה מיותרת במיטה משמעם מזרקה אחת פחות וצריח אחד פחות.

ואם רצה המקרה ואתה בביקור מולדת אחרי חודשים ארוכים הרי שעליך לפגוש כך-וכך חברים ותיקים ולטעום אי-אלו מאכלים אהובים שבנכר אין להשיג. וזמנך קצוב. והנושאים לשיחה אין-סופיים, שלא כמו סבלנותם של חבריך. ובו-בזמן עליך להספיק ולקרוא על הארץ שאליה אתה עתיד לנסוע בעוד ימים ספורים. שכן גם אם נסכים שהמולדת ראויה לביקור מדי פעם בפעם, עדיין צריך גם חופשה של ממש, מהשגרה ומהמולדת כאחד.

והנה הגעת אל הארץ המובטחת, אל לועו של הדרקון המתעורר, ואתה מקיץ בכל בוקר בשש או בשבע וטועם ומריח מיני טעמים וריחות לא מוכרים ומאמץ מקלון אל מקלון בניסיון נואש לאחוז בגרגר אורז. ומאבד את דרכך ברכבת התחתית וממהר בטקסי אל הכיכר המרכזית ובמטוס אל עיר-הבירה העתיקה ובמצפון נוקף אל סניף-הדואר לשלוח כמה גלויות.

ובתחילת אוקטובר אתה חוזר הביתה. השמיים אפורים, העצים עדיין לא. אתה מתיישב במטבח אל מול קנקן תה ועיתון יומי ונשען אחורה. ולמחרת אתה מקיץ לעת צהריים ובוהה דקות ארוכות בתקרה, ואחר-כך הולך חצי עירום אל הכיור ומשם אל הקומקום. וסביבך רוחשים מכרים הצמאים לשמוע את חוויותיך, ואתה מרגיע אותם באומרך: אכתוב מתישהו, אספר, כשאגמור לפרוק את המזוודה, כשאפתח את התמונות. סוף-סוף אתה זקוק גם למעט זמן לעכל את שטף החוויות הזה, וסיפורים והרפתקאות ראוי שיצוצו טיפין-טיפין, בשעה המתאימה, ולא כמו על-פי הזמנה. ומותר לו לבנאדם גם להתענג סתם-כך על כמה ימים רגועים וסתמיים בסופה של חופשה מתישה.

קברו של הפשיזם

קברו של הפשיזם – זה התפקיד שהועידו לספרד עשרות אלפי המתנדבים שבאו לרעוד מקור, לפלות כינים ולשמן רובים מיושנים בחפירותיה של מלחמת האזרחים שפרצה בשמונה-עשר ביולי 1936. מקץ שלוש שנים לא הייתה ספרד לקברו של הפשיזם, אלא לרודנות של איש אחד. היא הייתה למיתוס מכונן של השמאל ולדוגמה יחידה במינה של סולידריות בינלאומית. היא הייתה למוקד של נוסטלגיה, של רומנטיקה ושל הזדהות פוליטית. זו אולי הנקודה הפחות מסובכת לפתוח בה.

שורו הביטו וראו
מלחמת האזרחים הספרדית, שבעים שנה אחרי סופה, היא חוויה לכל החושים. כבר בזמן המלחמה הדפיסו גופי התעמולה של שני הצדדים אין ספור כרזות פוליטיות. לכך הצטרפו שירים והמנונים מאותן שנים. דיווחים עיתונאיים ורשמים ספרותיים צצו מיד לאחר המלחמה ובעשורים שאחריה. אולם האמנות שהפיצה את מלחמת האזרחים וסיפורה לקהל הרחב ביותר היא ללא ספק הקולנוע: החל בעניין משני ב"קזבלנקה", עבור דרך "למי צלצלו הפעמונים", "איי כרמלה", "על תמימות וחופש" ועוד רבים. מהם רומנטיים, מהם קיטשיים עד זרא, מהם סוחטי דמעות ומהם אינטליגנטים ומורכבים. כמעט כולם הצליחו להפוך את מלחמת האזרחים לסיפור טוב, לנתקה מן ההקשר ההיסטורי, להזיז הצידה את הספרדים עצמם, תלאותיהם ותקוותיהם.

למלחמת האזרחים היו המרטירים שלה: לוחם אלמוני שנתפס במצלמתו של רוברט קאפה ברגע פגיעת הקליע בגופו, המשורר לורקה שנרצח על ידי אנשיו של פרנקו עם תחילת המלחמה. היו לה נופים מרהיבים של חצי האי האיברי, הייתה לה עלילה די פשוטה: הטובים נגד הרעים. חסר לה רק דבר אחד: הפי אנד. כחצי מיליון קרבנות גבתה המלחמה. היא הסתיימה בניצחונו המוחלט של פרנקו ובכינונה של דיקטטורה שנמשכה ארבעים שנה. ובכל זאת היא חוזרת ומופיעה כרצף של דימויים רומנטיים מזה שבעים שנה.

אח, כרמלה – הם לא יעברו!
ואולי לא במקרה מתרכז חלק גדול כל כך של העיסוק במלחמת האזרחים דווקא בבריגדות הבינלאומיות. מין הסתכלות שכזו: שמאלנים חביבים עם אידיאלים יפים שחשבו שבעזרת בנדנה אדומה וכתבי טרוצקי יקברו את הפשיזם. פלא שהפסידו?

ואולי לא במקרה זוהתה ספרד של פרנקו ועדיין מתויגת תכופות כ"פשיסטית", כתאומה של היטלר ומוסוליני, על אף שמרבית ההיסטוריונים מסתייגים מן התווית הזו. כך אפשר להציג את מלחמת האזרחים בספרד כמעין הקדמה למלחמת העולם השנייה ולא כקונפליקט ספרדי פנימי (גם יסוד של אמת יש בכך: גרמניה, איטליה וברית המועצות בחשו במלחמה בחישה אינטנסיבית, וגם המתנדבים ראו בעצמם לוחמים במערכה כלל-אירופית).

מי שהכריע את הפשיזם באירופה היו, כידוע, מעצמות המערב (ואף מילה על ברית-המועצות!). הפי-אנד בכל זאת יש פה, אם נראה את מלחמת האזרחים ומלחמת העולם השנייה כיחידה אחת: בסכסוך הבינלאומי, החשוב באמת, הייתה אירופה לקברו של הפשיזם, הודות ליזע של צ'רצ'יל ולנשק של רוזוולט. והמתנדבים בספרד? המהפכה, הקומונות והקולקטיביזציה? קוריוזים של ההיסטוריה.

קברו של מי?
מלחמת האזרחים בספרד לא הייתה רק תבוסה מקומית של השמאל (מונח נזיל למדי בספרד של שנות השלושים: החל ברפובליקנים וכלה באנרכיסטים): מאז סופה נטש השמאל במערב אירופה את השאיפה לשינוי פוליטי רדיקלי. מפלגות סוציאל-דמוקרטיות נפרדו בזו אחר זו ממדיניות ההלאמה ומשורשיהן המרקסיסטיים; אנרכיסטים וסינדיקליסטים הפכו לקוריוז, והמפלגות הקומוניסטיות הלכו והתכנסו אל תוך השיטה הפרלמנטרית, משלימות בפועל עם מה שכינו "הדמוקרטיה הבורגנית". מתוך אירופה הישנה, החרבה עד היסוד שלאחר 1945 לא קם ולו ניסיון מהפכני אחד. מהקלחת הפוליטית שאחרי מלחמת העולם הראשונה – ניסיונות מהפיכה בגרמניה, שביתות כלליות באנגליה, זעיר-מלחמת-אזרחים בוינה, פעילות סינדיקליסטית ענפה בצרפת, ספרד ואיטליה – מכל אלה לא נותר דבר. מלחמת העולם השנייה צמצמה את הזירה הפוליטית במערב אירופה למאבק על ניואנסים בין שמרנים, ליברלים וסוציאל-דמוקרטים. מלחמת האזרחים בספרד הייתה לאבן הגולל על ניסיונו של השמאל להציג אלטרנטיבה פוליטית.

ליד המוזיאון

אישה עומדת ומנגנת באקורדיון סמוך לכניסה למוזיאון. מין מוזיאון שכזה, שזכה לעמוד עם שפיץ מעוגל בקצה האי שבלב הנהר, עם גשר ימינה וגשר שמאלה. שפיץ מעוגל שכזה, עם חלונות צרפתיים ותקרת זכוכית, שפיץ מעוגל ובימים ראשונים כאלה של שמש גם מואר.

ואתה תוהה שמא תיכנס רגע אל אותו מוזיאון מעוגל ומואר ותיתן מבטך בטורסו כזה ובטורסו אחר, תתכופף ותכווץ העיניים לקרוא מה כתוב על התווית שמתחת. מעניין, מעניין. לא ידעתי שהוא עבד גם עם שיש. שמא תתהה למה הצעדים במוזיאון תמיד רועמים יותר מאשר בתחנה המרכזית והאם זו הסיבה שהולכים תמיד מוזר כל כך באולם מעוגל של מוזיאון מואר: בחצי צליעה, עם ידיים על הגב, הראש תמיד מופנה לאנשהו, מחפש לו משהו מעניין. ובכוח משונה תימשך דווקא אל החלון ותנסה להציץ דרך הוילון הלבן שמווסת את אור השמש, תנסה להציץ אל הסרט האילם שברחוב, אל כל אותם חופשיים ומאושרים עם בקבוקי בירה ותנועות ידיים בלתי מרוסנות. ואתה עומד לך בין כל אותם קטועי ידיים וקטועי ראש, מסורגי שרירים וחסוני ירכיים, מתפעל מן הבניין היפה וממזג האוויר הנפלא ומהשמש החודרת מבעד לתקרת הזכוכית, ותציץ שוב מבעד לחלון.

אישה עומדת ומנגנת באקורדיון בכניסה לאותו מוזיאון, ורוכלים מציגים לראווה פותחי-מעטפות ומחזיקי מזלגות ומכשירי רדיו מקולקלים ומגדירי צמחים מלפני עשרים שנה וכל כתבי. הבירה שבתחתית הבקבוק מתחממת לאיטה, הראש כבד. שמא תיכנס רגע אל אותו מוזיאון קריר, להצטנן בחברתם של סוסים מכונפים ואריות אנושיים, של עלמות בשמלות שיש? שמא תיקח לך עלון הסבר ותנסה בכל זאת להתרכז, למרות הראש הכבד והשמש שבחוץ?

התחלות של ספריה

כמה ספרים עמדו על אדן החלון בשבועות הראשונים. לא היו רבים מהם. מבחר מוזר של מה שניתן במתנה, של מה שעוד לא נקרא עד תומו ושל מה שהוטל עליו להעניק מעט תחושה של בית בשכבי על מזרנים זרים. הכביסה הרטובה נחה מול אדן החלון על חמורים מעץ שמאוחר יותר הפכו לרגליו של שולחן הכתיבה. בד לבן ונעצים שימשו כוילון, כיסא ומזוודה כארון. גם הגיון יש בכך: כביסה רטובה על חמורים מעץ, משם אל הכיסא ולאחר השימוש היישר אל הרצפה. לשם מה לך ארון?

ואז הגיעה שידת ספרים לבנה וסתמית, והספרים, שבינתיים תפסו גם את אדן החלון השני, הושמו בה כלאחר כבוד. מדף אחד היה מלין בנוחות את כל הספרים כולם. אבל הם מתפרשים בכל זאת על פני שלושה מפלסים ושש פינות. הרי אין מקומם של ספרי עיון עבים שמעולם לא נקראו בקרבת ספרות יפה שלא נקראה גם היא.

לקרוא ספרים, זהו עניין מסובך. זהו עניין שדורש כוח רצון, סבלנות, אורך נשימה. לא כך ברכישת ספרים, בעיקר בדוכנים שעל המדרכה או בשוק פשפשים: פלטות ארוכות, נשענות על חמורים מעץ, כורעות תחת ארגזי קרטון שהספרים מסודרים בהם לפי מחבר או לפי המחיר. אפשר להיעצר בחריקה מול ספר אקראי, לבחון את פניו ואחוריו, לשלם ולשים בתיק. והנה יש לך ספר חדש. ובערב אפשר להוציא אותו מן התיק ולהניח בשידת הספרים, בפינה המתאימה לכך. או, כפי שלעתים הוא המקרה, להרהר: מה מקומו של דין-וחשבון מאת סופר אהוב על מלחמה זו או אחרת? שאלה קשה. שהרי אנחנו לא קונים לנו ספרים סתם כך בסיטונות לקשט בהם את החדר. אנחנו מקימים לנו ספריה. ובספריה שכזו אין מקומו של דין-וחשבון מלחמתי עם רומן לבני-הנעורים, גם אם במקרה נכתבו על ידי אותו סופר. ואולי דווקא כן?

במדף התחתון נחים פטיש ומסמרים. את התמונות יש עוד לתלות. וגם ז'קט אחד על קולב מעץ נאחז בפינה העליונה של השידה הלבנה, מעל אלבום תמונות קטן. ארון של ממש עדיין אין.

בחזירתו מצא את ביתו נעול

"בחזירתו מצא את ביתו נעול." משפט פתיחה נפלא לסיפור קצר. הסיפור כולו מקופל בו. קראנו אותו בתיכון, בשיעור ספרות. "פרנהיים" מאת ש"י עגנון. איש חוזר מהמלחמה, לומד מהמשרתת שהילד מת, שאשתו עזבה, שהוא עתיד להיות מסולק מן הפירמה שהוא שותף בה. ובמשפט האחרון הוא עוד מסתכל רגע על החדר, על כל יושביו, שאינו חלק מחייהם עוד, וסוגר את הדלת.

מתוך הרגל הרמתי אז את ידי, באותו שיעור ספרות, כששאלה המורה "מה אתם מרגישים כלפי הגיבור?". "חמלה", עניתי, ומיד התחרטתי. כלפי אותו גבר עצוב שאיבד את עולמו, ובסופו של דבר יוצא מן החדר בשקט, סוגר אחריו את הדלת, חשתי בעיקר השתאות. כמעט אצילית היא המחווה האחרונה של פרנהיים.

רק בספרות יכול אדם לקנות את עולמו ברגע אחרי שאיבד הכל, פשוט בכך שסגר אחריו את הדלת, בכך שאינו עומד עתה מול ביתו הנעול, אובד עצות. עתה סוגר הוא את הדלת מאחוריו וחותם את הסיפור. וכל אותם בורגנים אירופיים פטפטנים, המשוחחים רק על הפירמה ועל מי-פטלים ועל החריונים שהעוזרת שכחה לנגב מחבל הכביסה קודם שתלתה עליה את הלבנים – הם כולם חסרים את אותה תכונה נאצלת של פרנהיים: הם אינם יכולים להישיר עיניים אל מה שזימנו להם חייהם.

בחזירתו מצא את ביתו נעול.

ובכן, בחזירתי מצאתי את ביתי נעול. מנעול אימתני היה מתוח לרוחב הדלת, ואני דידיתי ברחובות קפואים ואפורים, עם תרמיל עצום ומשקל עודף אל עבר תחנת המשטרה, שם חיכה לי המפתח. בשיאה של חופשת חג-המולד וראש-השנה חשתי כמתהלך בעיר רפאים. שישה ימים העברתי בוינה המקושטת והממורקת, בין שווקים של עצי אשוח וצְלָבוֹנים מעץ זית של בית-לחם ויין חם וקדחת מתנות. הנסיעה ברכבת-הלילה אל וינה המהודרת נדמתה לי כצלילה אל אותם ספרי-ילדות שיכולתי לחזור ולקרוא בהם שוב ושוב. ביום הנסיעה עוד סרתי אל האוניברסיטה השוממה, אחרון הסטודנטים שעוד נשאר בברלין, שעוד לא הגיף את התריסים וסגר את ברז הגז ונעלם.

והנה חזרתי מוינה, מעביר את הלילה בתא שהיה כולו לשימושי, ומצאתי את ביתי נעול. אף עוזרת לא פתחה לי את הדלת לאחר שצלצלתי ושניתי ושילשתי. רק דירה קרה וריקה שאין מנוס אלא לקרוא לה בית.

"השקיף על החדר ויצא וסגר את הדלת". ואז מה? שאלה מטופשת, שאלתו של הקורא כל שעות אחר-הצהריים שהספר נגמר לו בין האצבעות והוא חש עצמו מרומה – מה קורה אז? הוא שואל את עצמו.

סגר לו פרנהיים את הדלת ויצא, והתפוגג. ורק אתה, בשר ודם, שסגרת את הדלת ויצאת, רק אתה נשאר כעת עם מה שמעבר לה. את עולמך לא קנית, וכעת עליך לבנות לך אותו לבדך.