קרקוב היא עיר יפה ונעימה. במלחמה כמעט שלא נהרסה. פארק טבעתי מקיף את העיר העתיקה, מסעדה קטנה וחמימה מגישה ברשץ' סגול ונפלא בכל שעה משעות היום והלילה. מוסד אחר לרעבים והמרוששים, הנפוץ בכל רחבי הארץ, הוא "בר חלב" – מזנונים המסובסדים על ידי המדינה, המגישים במחיר מצחיק אוכל ראוי לכל דכפין. השם מגיע מהזמנים שבהם בשר היה מוצר של מותרות, והמוסד עצמו מהימים המושמצים של הקומוניזם. ובנוסף לכל נמצאת תחנת הרכבת במרחק הליכה ממרכז העיר. מעט מתנשפים, מגושמים ורטובים הגענו לעת ערב לאכסניה קטנה. "החדר בקומה שלישית, ארוחת הבוקר מוגשת עד עשר. עוד דבר אחד: אתם מעוניינים לנסוע לאושוויץ?"
"למה בעצם אתה לא משתתף במסע לפולין?" נשאלתי בערב שישי אחד בימי התיכון העליזים. היינו אז בבית של מישהו, תמיד בבית של מישהו, יען כי כולם פחדו לצאת אל רחובות ירושלים המלאים בשוטרים וריקים מאדם. "אני לא חושב שזה חשוב", השבתי, ושתיקה השתררה בחדר. "אני לא חושב שזה בכלל משנה איך הרגו בזמנו בני-אדם, אני לא חושב שביקור באושוויץ תורם במשהו להבנה שלנו את מה שקה בשנות השלושים והארבעים".
הדברים, כמובן, מורכבים מעט יותר. השיטתיות שבה פעלו מחנות-ההשמדה היא מושא חשוב של המחקר ההיסטורי, ושופכת אור הן על הנסיבות החומריות שאפשרו את השמדת יהודי אירופה והן על ראיית-העולם הנאצית, שביקשה "לטהר" את מרחב-המחייה מיהודים. "הרצח המתועש" הוא המבחין בין האנטישמיות האלימה, שלא הייתה ייחודית לגרמניה הנאצית, לבין מה שאנו מכנים "השואה".
היסטוריון שהיה מגיע לאושוויץ היה בוחן את נסיבות הקמתו של המחנה, הדיונים שקדמו לה, היחידות שהיו מפקדות עליה, את קהילת העיירה הסמוכה. הוא היה מנסה למקם את אושוויץ בהקשר היסטורי. מתוך מחקר שכזה, הוא עשוי היה להגיע לתובנות חדשות על מה שהתרחש במחנה בשנות פעילותו, על חשיבותו של המחנה ומקומו בהשמדת יהודי אירופה.
תלמיד תיכון המגיע לאושוויץ-בירקנאו, אין לו כל יכולת לבחון את מחנה ההשמדה באופן שכזה. אין לו את הידע ההיסטורי הנדרש, אין לו את הכלים המתודולוגיים, אין לו היכרות עם המחקר ההיסטורי עד כה. הביקור באושוויץ, עבור תלמיד-תיכון, הוא חוויה רגשית, לא אינטלקטואלית. מה מטרתה של חוויה רגשית כזו? אפשר לטעון: מטרתה לעורר זעזוע וסקרנות, לעורר את הצורך "לזכור ולא לשכוח". אפשר גם לטעון: מטרתה ליצור זיכרון היסטורי של נרדפות וקורבנות בקרבם של מי שבעוד חודשים אחדים יתגייסו לצבא. אני מבקש לומר דבר אחר: חוויות רגשיות אינן מעניינה של מערכת החינוך. המסעות ההמוניים לפולין ולאושוויץ אינם תורמים דבר להבנת האירועים באירופה בשנים 1933-1945, או, בראייה רחבה יותר – להבנת התפתחותה של האנטישמיות המסורתית לכדי אידיאולוגיה בעלת יומרות מדעיות ומצע מעשי.
ואני, אז כמו היום, לא הייתי מצויד בידע, בבגרות ובכלים הנדרשים לעבד באופן אינטלקטואלי את חווית המפגש עם מחנות הריכוז וההשמדה. נדמה לי שמבחינה זו לא הייתי שונה מהרוב המכריע של תלמידי התיכון.
אבל המסעות לפולין אינם רק טרבלינקה ואושוויץ, מושמע תמיד הטיעון. ואכן, בוורשה נתקלתי בקבוצת תלמידי תיכון ישראלים. כמה עשרות תלמידים, שניים או שלושה אוטובוסים, ליד כיכר וילי ברנדט בצפון וורשה, האזור שבו עמד הגטו ושבו מרוכזות היום כמה אנדרטאות. "הוא יעשה את זה עוד פעם אחת הוא יקבל ממני כזאתי כאפה!" – היה המשפט הראשון ששמעתי.
הם ישבו במעין ריבוע בתוך אחת האנדרטאות, מנמנמים, מחליפים פליקות וכאפות, מטיילים הלוך ושוב, בעוד המורה עומדת וקוראת מן הדפים כמה תאריכים. אף אחד מהם לא ידע מתי התרחש המרד בגטו וכמה זמן הוא נמשך. ליד מרכז הקהילה היהודית, המרוחקת כמה תחנות בחשמלית, פגשתי אותם שוב. את הדרך הם עשו באוטובוסים השכורים שלהם, ולא בתחבורה הציבורית. סידורי ביטחון, אלא מה. שלושה גברתנים עמדו בכניסות לבניין עם מכשירי קשר. "אפשר להתחיל להוריד מהאוטובוסים" פלט אחד מהם למכשיר, והקבוצה החלה להיכנס אל בניין הקהילה.
כך נראה, אם כן, מסע לפולין – שאינו רק לטרבלינקה ואושוויץ. מנותקים מן העולם החיצון, מחיי העיר ומההווה שלה, מתנייעים תלמידי תיכון באוטובוסים שכורים, בין אתר הנצחה אחד למשנהו, בוראים להם את המציאות שממנה הם חוששים: את הסכנות האורבות בכל פינה, את הצורך להסתגר ולהתגונן, לבדד לשכון.
"אני אספר לכם משהו", פתח ואמר מפקד גלי-צה"ל דאז, היום דובר צה"ל אבי בניהו, בטקס יום-השואה, על גג התחנה, לפני שנתיים. "לקראת סוף הקדנציה של בוגי, נסענו הוא, שטרן [אלעזר, אז קצין חינוך ראשי] ואני לפולין. הגענו לטרבלינקה. שטרן רצה לראות את ביתן 26, איפה שאמא שלו הייתה. ניגשנו, ביקשנו לראות את ביתן 26. אמרו לנו שזה לא חלק מהתצוגה. לא אמרנו כלום, התקרבנו לגדר, היה שם מנעול. בוגי לקח איזה מין מוט כזה או משהו, לא אמר מילה, שבר את המנעול ופתח את השער. נכנסנו לביתן 26, שטרן אמר: 'מיטה שישית מימין'. הלכנו לשם, בוגי לקח את הטלפון שלו, התקשר לארץ לאמא של שטרן ואמר לה: 'גברת שטרן, מדבר הרמטכ"ל של צבא ההגנה לישראל. אני נמצא כרגע בביתן 26 בטרבלינקה, ואני מבטיח לך שדבר כזה לא יקרה שנית'".
כך עמד וסיפר בגאווה מפקד גלי-צה"ל דאז, היום דובר צה"ל, אבי בניהו. הציטוט אינו מדויק מילה במילה, אבל את הפרטים עצמם שמעתי במו אוזניי.
עוד עז 