ארכיון תג: היי פולינה!

קרקוב והסביבה

קרקוב היא עיר יפה ונעימה. במלחמה כמעט שלא נהרסה. פארק טבעתי מקיף את העיר העתיקה, מסעדה קטנה וחמימה מגישה ברשץ' סגול ונפלא בכל שעה משעות היום והלילה. מוסד אחר לרעבים והמרוששים, הנפוץ בכל רחבי הארץ, הוא "בר חלב" – מזנונים המסובסדים על ידי המדינה, המגישים במחיר מצחיק אוכל ראוי לכל דכפין. השם מגיע מהזמנים שבהם בשר היה מוצר של מותרות, והמוסד עצמו מהימים המושמצים של הקומוניזם. ובנוסף לכל נמצאת תחנת הרכבת במרחק הליכה ממרכז העיר. מעט מתנשפים, מגושמים ורטובים הגענו לעת ערב לאכסניה קטנה. "החדר בקומה שלישית, ארוחת הבוקר מוגשת עד עשר. עוד דבר אחד: אתם מעוניינים לנסוע לאושוויץ?"

"למה בעצם אתה לא משתתף במסע לפולין?" נשאלתי בערב שישי אחד בימי התיכון העליזים. היינו אז בבית של מישהו, תמיד בבית של מישהו, יען כי כולם פחדו לצאת אל רחובות ירושלים המלאים בשוטרים וריקים מאדם. "אני לא חושב שזה חשוב", השבתי, ושתיקה השתררה בחדר. "אני לא חושב שזה בכלל משנה איך הרגו בזמנו בני-אדם, אני לא חושב שביקור באושוויץ תורם במשהו להבנה שלנו את מה שקה בשנות השלושים והארבעים".

הדברים, כמובן, מורכבים מעט יותר. השיטתיות שבה פעלו מחנות-ההשמדה היא מושא חשוב של המחקר ההיסטורי, ושופכת אור הן על הנסיבות החומריות שאפשרו את השמדת יהודי אירופה והן על ראיית-העולם הנאצית, שביקשה "לטהר" את מרחב-המחייה מיהודים. "הרצח המתועש" הוא המבחין בין האנטישמיות האלימה, שלא הייתה ייחודית לגרמניה הנאצית, לבין מה שאנו מכנים "השואה".

היסטוריון שהיה מגיע לאושוויץ היה בוחן את נסיבות הקמתו של המחנה, הדיונים שקדמו לה, היחידות שהיו מפקדות עליה, את קהילת העיירה הסמוכה. הוא היה מנסה למקם את אושוויץ בהקשר היסטורי. מתוך מחקר שכזה, הוא עשוי היה להגיע לתובנות חדשות על מה שהתרחש במחנה בשנות פעילותו, על חשיבותו של המחנה ומקומו בהשמדת יהודי אירופה.

תלמיד תיכון המגיע לאושוויץ-בירקנאו, אין לו כל יכולת לבחון את מחנה ההשמדה באופן שכזה. אין לו את הידע ההיסטורי הנדרש, אין לו את הכלים המתודולוגיים, אין לו היכרות עם המחקר ההיסטורי עד כה. הביקור באושוויץ, עבור תלמיד-תיכון, הוא חוויה רגשית, לא אינטלקטואלית. מה מטרתה של חוויה רגשית כזו? אפשר לטעון: מטרתה לעורר זעזוע וסקרנות, לעורר את הצורך "לזכור ולא לשכוח". אפשר גם לטעון: מטרתה ליצור זיכרון היסטורי של נרדפות וקורבנות בקרבם של מי שבעוד חודשים אחדים יתגייסו לצבא. אני מבקש לומר דבר אחר: חוויות רגשיות אינן מעניינה של מערכת החינוך. המסעות ההמוניים לפולין ולאושוויץ אינם תורמים דבר להבנת האירועים באירופה בשנים 1933-1945, או, בראייה רחבה יותר – להבנת התפתחותה של האנטישמיות המסורתית לכדי אידיאולוגיה בעלת יומרות מדעיות ומצע מעשי.

ואני, אז כמו היום, לא הייתי מצויד בידע, בבגרות ובכלים הנדרשים לעבד באופן אינטלקטואלי את חווית המפגש עם מחנות הריכוז וההשמדה. נדמה לי שמבחינה זו לא הייתי שונה מהרוב המכריע של תלמידי התיכון.

אבל המסעות לפולין אינם רק טרבלינקה ואושוויץ, מושמע תמיד הטיעון. ואכן, בוורשה נתקלתי בקבוצת תלמידי תיכון ישראלים. כמה עשרות תלמידים, שניים או שלושה אוטובוסים, ליד כיכר וילי ברנדט בצפון וורשה, האזור שבו עמד הגטו ושבו מרוכזות היום כמה אנדרטאות. "הוא יעשה את זה עוד פעם אחת הוא יקבל ממני כזאתי כאפה!" – היה המשפט הראשון ששמעתי.

הם ישבו במעין ריבוע בתוך אחת האנדרטאות, מנמנמים, מחליפים פליקות וכאפות, מטיילים הלוך ושוב, בעוד המורה עומדת וקוראת מן הדפים כמה תאריכים. אף אחד מהם לא ידע מתי התרחש המרד בגטו וכמה זמן הוא נמשך. ליד מרכז הקהילה היהודית, המרוחקת כמה תחנות בחשמלית, פגשתי אותם שוב. את הדרך הם עשו באוטובוסים השכורים שלהם, ולא בתחבורה הציבורית. סידורי ביטחון, אלא מה. שלושה גברתנים עמדו בכניסות לבניין עם מכשירי קשר. "אפשר להתחיל להוריד מהאוטובוסים" פלט אחד מהם למכשיר, והקבוצה החלה להיכנס אל בניין הקהילה.

כך נראה, אם כן, מסע לפולין – שאינו רק לטרבלינקה ואושוויץ. מנותקים מן העולם החיצון, מחיי העיר ומההווה שלה, מתנייעים תלמידי תיכון באוטובוסים שכורים, בין אתר הנצחה אחד למשנהו, בוראים להם את המציאות שממנה הם חוששים: את הסכנות האורבות בכל פינה, את הצורך להסתגר ולהתגונן, לבדד לשכון.

"אני אספר לכם משהו", פתח ואמר מפקד גלי-צה"ל דאז, היום דובר צה"ל אבי בניהו, בטקס יום-השואה, על גג התחנה, לפני שנתיים. "לקראת סוף הקדנציה של בוגי, נסענו הוא, שטרן [אלעזר, אז קצין חינוך ראשי] ואני לפולין. הגענו לטרבלינקה. שטרן רצה לראות את ביתן 26, איפה שאמא שלו הייתה. ניגשנו, ביקשנו לראות את ביתן 26. אמרו לנו שזה לא חלק מהתצוגה. לא אמרנו כלום, התקרבנו לגדר, היה שם מנעול. בוגי לקח איזה מין מוט כזה או משהו, לא אמר מילה, שבר את המנעול ופתח את השער. נכנסנו לביתן 26, שטרן אמר: 'מיטה שישית מימין'. הלכנו לשם, בוגי לקח את הטלפון שלו, התקשר לארץ לאמא של שטרן ואמר לה: 'גברת שטרן, מדבר הרמטכ"ל של צבא ההגנה לישראל. אני נמצא כרגע בביתן 26 בטרבלינקה, ואני מבטיח לך שדבר כזה לא יקרה שנית'".

כך עמד וסיפר בגאווה מפקד גלי-צה"ל דאז, היום דובר צה"ל, אבי בניהו. הציטוט אינו מדויק מילה במילה, אבל את הפרטים עצמם שמעתי במו אוזניי.

ובכל זאת

בפינת רחוב בעיר העתיקה עומד איש עבה ומגלף דמויות בעץ. את אלו שכבר גמר הוא מציג בדוכן שלו, מזכרות מוורשה. הצלב נמצא שם, וגם וויטיליה, הגיבור הלאומי, ממלא מקום האל עלי אדמות, לשעבר, נושא עיניו השמיימה. ושורות-שורות של יהודונים קטנים ניצבים עליו, אוחזים כל אחד במטבע, או בשק של מטבעות, מעוטרים בפיאות לחיים מסולסלות.

"מה אתם חושבים על הפסלונים שלי?" שואל האיש אחרי שצחקנו וצילמנו. היא מתחמקת וטוענת שאינה יודעת פולנית. "מה אני כבר יכולה לומר לו? 'אתה אנטישמי מחורבן'?"

לך תישאר רציני בנסיעה לפולין. לך תנסה להיפטר מחזיונות של יערות קפואים, של צעדות ארוכות, של מסילות חלודות. לך תנסה לנסוע לפולין כמו בנאדם נורמלי. הרי אפילו כמה נערים קולניים במדי הצופים המנומרים שלהם חוזרים אליך לפתע בחלום הלילה.

בקצה שדרות ירושלים נדמה שהעיר נפרמת. הכביש מתרחב, הבניינים גדלים, מאווררי המזגנים נתלים מחוץ לחלונות. הארמון של סטלין תמיד שם, ומאחוריו מתגודדים ענקי הזכוכית והפלדה של רובע הפיננסים החדש. בכל פינה מחלקים ברושורים ומיני מבצעים והנחות. פה ושם מנקדת את המדרכה אדנית פרחים. אי שם ברווח שבין תחנת הרכבת המרכזית וארמון סטלין אנחנו עולים על חשמלית לכיוון צפון, עומדים, מצטופפים, מתנודדים ונאחזים.

שקטות ואחידות הן השכונות הצפוניות של ורשה, ישרות ומסודרות. עיבורי-העיר. עיבורים של אחרי מלחמה, מתוכננים עד מאולתרים, יצירי ההרס והדוחק לשכן במהירות המוני אדם. את הליקווידציה של חלקה הזה של העיר קיבל היטלר כמתנת יום-הולדת. וילי ברנדט, כך וכך שנים אחר-כך, כרע ברך מול האנדרטה, בכיכר הקרויה היום על שמו. בין לבין חזרו חשמליות לנסוע ובתים סתמיים ואחידים נבנו, לאכלס המון אדם רעב ורצוץ.

לא חולפים רגעים רבים ואנחנו מתרחקים מאותה פינה, חשמלית נושאת אותנו בחזרה אל מגדלי רובע הפיננסים של העשור האחרון. איפשהו באזור אמורים להימצא שרידי חומותיו של הגטו הגדול ביותר באירופה. "תן לי את הספר המביך" – כך אנו קוראים למדריך התיירים, ואני מנסה להבין את פשרו של אותו מבט החלטי וקצר-רוח, הנחוש לקחת אותי אל אותה חומה, למרות השמש השוקעת והאוויר המתקרר. "זה איפשהו כאן ברובע הפיננסים, ואל תצחק. אני לא אתפלא אם הם עשו את זה בכוונה".

"השכונות היהודיות הצפופות של צפון ורשה התפתחו מסביב לחצר. בין בניינים גדולים, מלבניים, מרובי קומות, היו במקרים רבים כמה חצרות פנימיות. בניין טיפוסי עשוי היה לאכלס יהודים רבים כמו שטעטל קטנה. לפני המלחמה הייתה החצר מיקרוקוסמוס של ורשה היהודית: ערב-רב של חנויות קטנות, בתי-מלאכה זערוריים, מרתפים דחוקים לעניים המרודים וכמה דירות מרווחות בקומות העליונות."

בתוך חצר פנימית שכזו עומדת החומה, בין הבתים. המגדל של סטלין מנצנץ באורות אדומים מלמעלה, שלא יתנגשו בו המטוסים במעופם. ומלמטה מהבהב נר, בגומחה שבקיר, שלא להפר את כללי הטקס. "אני תוהָה מה חש מי שגר כאן. מה חושב עלינו לדוגמא הבחור הזה שפתח לנו עכשיו את השער, או מה אנשים מרגישים כשהם רואים אותנו עם הספר המביך הזה, מחפשים את האנדרטה".

לא על כל אמירה צריך להגיב. לא כל משפט הוא הזמנה לדיון. לעתים הערות כאלו הן רק דרך לאוורר רשמים מעיקים, לעתים תפקידך רק להקשיב. לעתים את השתיקה אין צורך להפר. את כל זה אני מבין רק בערב, בחדר, בעודני אומר עוד משפט אחד, בניסיון לטאטא את כל אותן תשובות ארוכות שהשבתי במשך היום, את הבדיחות התפלות וההרצאות המלומדות, את כל הניסיונות לבטל הבדלי רקע ותרבות, ליצור לנו מראית-עין פשוטה, של שני צעירים המטיילים בפולין: "אני דווקא חושב שוורשה עיר מעניינת מאוד". "כן", באה התשובה מן הגוף המצונף, ואני מלטף בזהירות את הגב המופנה אליי, המתחיל לרעוד ולהיטלטל.

(רשימת המשך לזו מן השבוע שעבר. הקטע המובא למעלה במרכאות הוא ציטוט, בהשמטה קלה, מתוך הספר:Who Will Write Our History – Rediscovering a hidden archive from the Warsaw Ghetto, by Samuel D. Kassow, Penguin Books, 2009, p. 119)

הי פולינה !

"הבלקן מתחיל בוינה" – מיוחסת האמירה לנסיך מטרניך. ופולין? פולין מתחילה בברלין, בתחנת האוטובוסים המרכזית, ביום חמישי בשבע בבוקר. עם אריזות גדולות ומסורבלות, בתיקי פלסטיק משובצים ורוד-סגול, בארגזי קרטון כרוכים בסרט הדבקה חום, נישאים בחוט פלסטיק לבן עבה. בציפייה לאוטובוס לוורשה. בהקשבה דרוכה לנהג המכריז: שצ'צ'ין, גדנסק, אולשטין. הבא, כנראה.

שב באוטובוס, תתרווח, תרגל סליחה ותודה בפולנית, הבט החוצה דרך החלון. נמנם קצת אחרי שכתבת באמוק עד הרגע האחרון את הסמינר המחורבן וקמת בחמש בבוקר להכין כמה סנדוויצ'ים. הבט בזו היושבת בינך לבין החלון, מנסה למצוא לה תנוחה נכונה לשעות הקרובות, משוחררת מאותו כורח-נסיעות: להסתכל החוצה מהחלון, גם כשבחוץ רק אוטוסטראדה אינסופית, לבלוע כל פרט, להכין בראש דיווח מפורט על כל רגע.

תכניות מרחיקות לכת היו לך. לנמנם רצית. עכשיו מקרינים סרט באוטובוס. והיא, שיושבת לידך, לא מופתעת. היא מכירה את הארץ. "ככה זה באוטובוסים בפולין" היא אומרת בהשלמה ומסתובבת לצד השני. אבל כשנשמעות הצליפות והצווחות הראשונות היא בכל זאת מתרוממת, בוהה רגע במסך ואז פולטת: "אני לא בטוחה שיש לי חשק לראות את הסרט הזה". אימה אמריקנית משנות השמונים. משאית חלודה, יורי-חיצים, שני חסונים ושתי תמות וברות, ומדובב אחד לכל הדמויות. ברקע הפסקול המקורי. הוא שומר על שלוות רוחו גם כשאש אוחזת בבקתה וגם כשהשריף נופח את נשמתו. "ככה זה בכל הסרטים בפולין. תמיד עם מדובב אחד. אני חושבת אפילו שזו אותו מדובב בכל הסרטים. אם אתה רוצה אנחנו יכולים ללכת מתישהו לקולנוע". מגששים בייאוש את הרמקול שמעל ראשינו, מנסים להחליש, לישון.

לפנינו בחור צעיר עם בקבוק יין. הוא מתקין לו כרית לעורף ופורש את רגליו קדימה, מאמץ לו תנוחה נוחה לצפות במסך. שתי נשים לידינו בוהות גם הן בדם הניגר מזרועה של הברונטית הכבולה. שאר האוטובוס מצליח להתעלם. "למה כל כך חזק?" אני תוהה. ותוהה שוב אותה תהייה כשאת מקומו של הסרט תופס RMFfm – "רדיו, מוזיקה, חדשות" – ואת שנות השמונים מחליפות שנות התשעים, על כל פניני הפופ והעכוז שהביאו ארצות הברית של אמריקה לעולם. הפעם בלי דיבוב. תהיתי גם בתחנת הדלק כמה שעות אחר כך, ובמאפיה למחרת בבוקר, ובבית הקפה אחר-הצהריים, ובערב. אחר כך הפסקתי לתהות. רדיו, מוזיקה, חדשות.

"ורשה לא עיר יפה במיוחד" היא אומרת כמו בהתנצלות בעודנו פוסעים ברחוב "עולם חדש", הרחוב הראשי בעיר העתיקה המשוחזרת בדקדקנות, "אבל… היא עיר הבירה. ואתה יכול לראות, פה, על קירות הבתים, שהם לא באמת נבנו מחדש אחרי המלחמה, אלא פשוט צוירו מחדש על הבטון".

ארבע צלעות יש ל"ארמון התרבות" הענקי, שניתן במתנה לעם הפולני על ידי סטלין בתחילת שנות החמישים. אלמלא היו הן זהות לחלוטין זו לזו, הוא היה יכול לשמש נקודת התמצאות לא רעה עבור האורח המבולבל. קטנים-קטנים פסענו למרגלות ארמון התרבות, בינות פסליהם של גיבורי המהפכה חשופי החזה ויפי הבלורית. בעבר התקיימו כאן תערוכות וקונגרסים של ראשי הגוש המזרחי. היום קולנוע. ורדיו, מוזיקה, חדשות.

את הכביש יש לחצות במעבר תת קרקעי דביק של דוכני מאפים, בגדים וקלטות, ולהופיע שוב מצידו השני. ה"פוטו-פלאסטיקום" נחבא בתוך חצר פנימית קטנה. זלוטי אחד עולה הכניסה, ובטרם תשלם תוכל לעיין בתוכניה לחודש הקרוב. תוכל להתיישב בחדר לא גדול, לא מואר במיוחד, עם מעגל שרפרפים במרכזו, סביב פרגוד משונה מעץ. תוכל לקרב את עיניך אל שני החורים הקבועים מול כל כיסא, ולהמתין למופע שיתחיל.

אותו יום היו אלו תמונות משפיצברגן, נורבגיה. תמונות בשחור לבן, מלפני שבעים או שמונים שנה, של אנשים בפנים מאובנים, בעיניים מכווצות מול השמש והמצלמה, סביב סירות קטנות, או מכשירים מטארולוגיים, צועדים במעבר הררי או סועדים לעת צהריים. כשלושים תמונות כאלו תחלופנה אל מול עיניך, במעגל. וטוב שיש לך עוד מישהי לידך, ברגע שכזה, שתאמר לך "הנה מגיעה אליך תמונה מעניינת" – ואתה תוכל לזקוף מעט את הגב ולהתרכז שוב בשני החורים הקטנים ומה שמאחוריהם.

ואז תוכלו, בתום הסבב, להביט שוב זה בעיני זו באותו מבט נבוך של אחרי-תיאטרון-או-סרט. תוכלו לצאת החוצה אל הרחוב ולמצמץ אל מול השמש.