קרקוב והסביבה

קרקוב היא עיר יפה ונעימה. במלחמה כמעט שלא נהרסה. פארק טבעתי מקיף את העיר העתיקה, מסעדה קטנה וחמימה מגישה ברשץ' סגול ונפלא בכל שעה משעות היום והלילה. מוסד אחר לרעבים והמרוששים, הנפוץ בכל רחבי הארץ, הוא "בר חלב" – מזנונים המסובסדים על ידי המדינה, המגישים במחיר מצחיק אוכל ראוי לכל דכפין. השם מגיע מהזמנים שבהם בשר היה מוצר של מותרות, והמוסד עצמו מהימים המושמצים של הקומוניזם. ובנוסף לכל נמצאת תחנת הרכבת במרחק הליכה ממרכז העיר. מעט מתנשפים, מגושמים ורטובים הגענו לעת ערב לאכסניה קטנה. "החדר בקומה שלישית, ארוחת הבוקר מוגשת עד עשר. עוד דבר אחד: אתם מעוניינים לנסוע לאושוויץ?"

"למה בעצם אתה לא משתתף במסע לפולין?" נשאלתי בערב שישי אחד בימי התיכון העליזים. היינו אז בבית של מישהו, תמיד בבית של מישהו, יען כי כולם פחדו לצאת אל רחובות ירושלים המלאים בשוטרים וריקים מאדם. "אני לא חושב שזה חשוב", השבתי, ושתיקה השתררה בחדר. "אני לא חושב שזה בכלל משנה איך הרגו בזמנו בני-אדם, אני לא חושב שביקור באושוויץ תורם במשהו להבנה שלנו את מה שקה בשנות השלושים והארבעים".

הדברים, כמובן, מורכבים מעט יותר. השיטתיות שבה פעלו מחנות-ההשמדה היא מושא חשוב של המחקר ההיסטורי, ושופכת אור הן על הנסיבות החומריות שאפשרו את השמדת יהודי אירופה והן על ראיית-העולם הנאצית, שביקשה "לטהר" את מרחב-המחייה מיהודים. "הרצח המתועש" הוא המבחין בין האנטישמיות האלימה, שלא הייתה ייחודית לגרמניה הנאצית, לבין מה שאנו מכנים "השואה".

היסטוריון שהיה מגיע לאושוויץ היה בוחן את נסיבות הקמתו של המחנה, הדיונים שקדמו לה, היחידות שהיו מפקדות עליה, את קהילת העיירה הסמוכה. הוא היה מנסה למקם את אושוויץ בהקשר היסטורי. מתוך מחקר שכזה, הוא עשוי היה להגיע לתובנות חדשות על מה שהתרחש במחנה בשנות פעילותו, על חשיבותו של המחנה ומקומו בהשמדת יהודי אירופה.

תלמיד תיכון המגיע לאושוויץ-בירקנאו, אין לו כל יכולת לבחון את מחנה ההשמדה באופן שכזה. אין לו את הידע ההיסטורי הנדרש, אין לו את הכלים המתודולוגיים, אין לו היכרות עם המחקר ההיסטורי עד כה. הביקור באושוויץ, עבור תלמיד-תיכון, הוא חוויה רגשית, לא אינטלקטואלית. מה מטרתה של חוויה רגשית כזו? אפשר לטעון: מטרתה לעורר זעזוע וסקרנות, לעורר את הצורך "לזכור ולא לשכוח". אפשר גם לטעון: מטרתה ליצור זיכרון היסטורי של נרדפות וקורבנות בקרבם של מי שבעוד חודשים אחדים יתגייסו לצבא. אני מבקש לומר דבר אחר: חוויות רגשיות אינן מעניינה של מערכת החינוך. המסעות ההמוניים לפולין ולאושוויץ אינם תורמים דבר להבנת האירועים באירופה בשנים 1933-1945, או, בראייה רחבה יותר – להבנת התפתחותה של האנטישמיות המסורתית לכדי אידיאולוגיה בעלת יומרות מדעיות ומצע מעשי.

ואני, אז כמו היום, לא הייתי מצויד בידע, בבגרות ובכלים הנדרשים לעבד באופן אינטלקטואלי את חווית המפגש עם מחנות הריכוז וההשמדה. נדמה לי שמבחינה זו לא הייתי שונה מהרוב המכריע של תלמידי התיכון.

אבל המסעות לפולין אינם רק טרבלינקה ואושוויץ, מושמע תמיד הטיעון. ואכן, בוורשה נתקלתי בקבוצת תלמידי תיכון ישראלים. כמה עשרות תלמידים, שניים או שלושה אוטובוסים, ליד כיכר וילי ברנדט בצפון וורשה, האזור שבו עמד הגטו ושבו מרוכזות היום כמה אנדרטאות. "הוא יעשה את זה עוד פעם אחת הוא יקבל ממני כזאתי כאפה!" – היה המשפט הראשון ששמעתי.

הם ישבו במעין ריבוע בתוך אחת האנדרטאות, מנמנמים, מחליפים פליקות וכאפות, מטיילים הלוך ושוב, בעוד המורה עומדת וקוראת מן הדפים כמה תאריכים. אף אחד מהם לא ידע מתי התרחש המרד בגטו וכמה זמן הוא נמשך. ליד מרכז הקהילה היהודית, המרוחקת כמה תחנות בחשמלית, פגשתי אותם שוב. את הדרך הם עשו באוטובוסים השכורים שלהם, ולא בתחבורה הציבורית. סידורי ביטחון, אלא מה. שלושה גברתנים עמדו בכניסות לבניין עם מכשירי קשר. "אפשר להתחיל להוריד מהאוטובוסים" פלט אחד מהם למכשיר, והקבוצה החלה להיכנס אל בניין הקהילה.

כך נראה, אם כן, מסע לפולין – שאינו רק לטרבלינקה ואושוויץ. מנותקים מן העולם החיצון, מחיי העיר ומההווה שלה, מתנייעים תלמידי תיכון באוטובוסים שכורים, בין אתר הנצחה אחד למשנהו, בוראים להם את המציאות שממנה הם חוששים: את הסכנות האורבות בכל פינה, את הצורך להסתגר ולהתגונן, לבדד לשכון.

"אני אספר לכם משהו", פתח ואמר מפקד גלי-צה"ל דאז, היום דובר צה"ל אבי בניהו, בטקס יום-השואה, על גג התחנה, לפני שנתיים. "לקראת סוף הקדנציה של בוגי, נסענו הוא, שטרן [אלעזר, אז קצין חינוך ראשי] ואני לפולין. הגענו לטרבלינקה. שטרן רצה לראות את ביתן 26, איפה שאמא שלו הייתה. ניגשנו, ביקשנו לראות את ביתן 26. אמרו לנו שזה לא חלק מהתצוגה. לא אמרנו כלום, התקרבנו לגדר, היה שם מנעול. בוגי לקח איזה מין מוט כזה או משהו, לא אמר מילה, שבר את המנעול ופתח את השער. נכנסנו לביתן 26, שטרן אמר: 'מיטה שישית מימין'. הלכנו לשם, בוגי לקח את הטלפון שלו, התקשר לארץ לאמא של שטרן ואמר לה: 'גברת שטרן, מדבר הרמטכ"ל של צבא ההגנה לישראל. אני נמצא כרגע בביתן 26 בטרבלינקה, ואני מבטיח לך שדבר כזה לא יקרה שנית'".

כך עמד וסיפר בגאווה מפקד גלי-צה"ל דאז, היום דובר צה"ל, אבי בניהו. הציטוט אינו מדויק מילה במילה, אבל את הפרטים עצמם שמעתי במו אוזניי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  ביום 2 במאי 2009 בשעה 20:49

    ולחשוב שאבי בניהו היה איתי פעם בנוער מפ"ם…

    וחוץ מזה תודה על שכתבת בצורה כל כך חדה ובהירה את מה שאני חושבת על טיולי השואה, מטרתם ותועלתם המפוקפקת.

  • יהודה  ביום 2 במאי 2009 בשעה 21:32

    ברצינות?

  • אבנר  ביום 2 במאי 2009 בשעה 22:43

    נראה לי שקוראים לזה ונדליזם.

    ובהקשר רחב יותר: ה"לקח" שרבים מאיתנו הפיקו מהשואה הוא לאומני. סיפורו של בניהו מצייר אותו באופן גרוטסקי במיוחד.

    לאסתי – תודה. אני לא בטוח שבנושא הזה הלאומנות והניכוס שמורים רק לימין (להערת מפ"ם וכו')

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 3 במאי 2009 בשעה 8:47

    יש כאן יותר מוונדליזים. יש כאן את המיפרש שמניע את הלאומניות הציונית: מותר לנו הכול כי הייתה שואה, ואף אחד לא יגיד לנו מה לעשות….
    זה גם יותר מסתם לאומניות דבילית, זה ערעור המוסר.

  • טקסס ריינג'ר  ביום 3 במאי 2009 בשעה 10:15

    כשהוא סיפר את זה הוא אמר שבוגי אמר למקבילו הפולני ש"הפולנים כבר לא נותנים לנו פקודות"

  • שמעון רוזנברג  ביום 3 במאי 2009 בשעה 14:34

    מַדְרִיךְ לַמְטַיֵל בִּקְרָאקוֹב

    קְרָאקוֹב אֵינָה כְּרָך סוֹאֵן כָּךְ סְתָם,
    לֹא כְּכָרִיךְ פָּשוּט לָפוּת בִּידֵי תַּיָר
    וְלֹא קְרֵקֶר בִּלְתִּי מַשְׂבִּיעַ לִמְבָקֵר רָעֵב.
    תָּנוּחַ דַעַתְךָ, הִיא לֹא תִּתְרָסֵק
    בֵּין שִׁינָיִם רְקוּבוֹת וְלֹא תְּקַרְקֵר בְּקֵיבָתְךָ,
    מִסְעָדוֹתֶיהָ מַזְמִינוֹת וּמַאֲכָלֶיהָ נְכוֹנִים.
    אַךְ יקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר
    וְאֶת תִּשְׁעַת הַקָּבִּין שֶׁל הַיּוֹפִי
    שֶׁיַרְדּוּ עַל אַרְמוֹנוֹתֶיהָ כִּכְּרוֹתֶיהָ וְכִרְכָּרוֹתֶיהָ
    וְאֶת הָאֲדָמוֹת הַיְּרוּקוֹת הַסּוֹבֵבוֹת
    אוֹתָה בִּמְחוֹל עָלִים כִּבְעֵת פֻּלְחָן,
    אֶת שִׁפְעַת הַגֶּשֶׁם הַמַּצְמִיחַ חַיִּים בְּשֶׁקֶט מִתְעָנֵג
    וְאֶת עֲשֶׂרֶת הַקָּבִּין שֶׁל הַדֶּשֶׁן הֶעָשִׁיר-הַפּוֹרֶה
    שֶׁשָׁב וְיָרַד בִּשְׁעַת רָצוֹן
    מִשָׁמַיִם אֹמְרֵי אָמֵן וְיֵעָשֶׂה כִּרְצוֹנוֹ
    כְּשֶׁהִפְרִיחַ בָּאָרֶץ אֶת שְׁלַל פְּרָחַיו
    וְאֶת תְּבוּאוֹתַיו לְהַשְׂבִּעֵנוּ כִּכָּר לֶחֶם
    לְאַחַר שֶׁפָרַח וְהִטַּמֵר לוֹ מַעְלָה
    כְּעָמוּד עָשָן הַהוֹלֵךְ לְפָנַיו בַּיּוֹם
    מֵאֲרֻבּוֹתַיו הַמְּשַׁחְרֵרוֹת אֶפֶר
    בְּאוֹשְׁוִויץ-בִּרְקֵנָאוּ
    הַקְּרוֹבָה כְּמֶרְחָק רְקִיקָה
    לִקְרָאקוֹב.

    עם או בלי קשר, אימי, זל, ניצולת שואה הייתה אומרת על גנרלים כאלה שהם מבזים את יהדותם מסלפים את שליחותם וחושפים את ערוותם (ומנפנפים בה שככל שהיא גדולה יותר כך קטן יותר המוח) ואוסיף שהם עושים זילות מהשואה, משחקים לידי מכחישיה, ומגלים לנו שאנו עם ככל העמים
    אבל תגידו שאנו לא מסוגלים למעשים "כאלה" ואענה שאולי לא בדיוק כאלה אבל בערך כי אנחנו בדרך…

  • עלמה  ביום 4 במאי 2009 בשעה 23:48

    מוזר, איכשהו היה זכור לי שנסעת בתיכון…
    אני גם לא נסעתי, מאותם הנימוקים, ואחרים.

    תיירות השואה לבני הנוער בפולין מעוררת בי יותר מאי נוחות קלה-
    אבל קשה לי להסכים עם כך שמה שפסול בהם הוא שמשרד החינוך אינו עוסק בחויות רגשיות.

    כי הוא כן. ולא רק בטיולים לאושוויץ, אלא גם בטיולים שנתיים סתם. קשה לי לומר שאני זוכרת משהו מההרצאות שנתנו לנו על נדידת הציפורים באגם החולה, אבל החוויה הייתה שם (מי יתמזמז, מי ישתכר, את מי יעיפו הביתה).

    עם השנים, ודווקא מללמוד היסטוריה, גם זו של גרמניה הנאצית, באוניברסיטה (ושם הרי "באמת לומדים" ולא עוברים חוויות רגשיות), קשה לי למתוח את הגבול בין למידה, השכלה חוויה מתוזמרת היטב של מניפולציה פשוטה.
    כלומר, אני מסוגלת למתוח אותו יופי מבחינה רטורית, אבל קשה לי למתוח אותו באמת, בפרקסיס.

    (וגם בלימודים: בסוף יש לי תחושה שאני מעדיפה "הסברים" היסטוריים יפים יותר, כלומר, כאלו שמרגשים אותי יותר, או מוצאים חן בעיניי, או שהכתיבה שלהם בעיניי בעלת מעוף. וגם זו חוויה רגשית.)

  • אבנר  ביום 5 במאי 2009 בשעה 22:44

    עלמה, אני מסכים איתך לחלוטין שהטיעונים נגד המסעות הללו לפולין רבים ומגוונים. בעניי, הבעיה הגדולה ביותר היא הצגת מחנות ההשמדה מחוץ להקשר היסטורי – מה שהופך את המסעות לחוויה שמטרתה הזדהות רגשית, ולא למידה.

    על כך שמערכת החינוך עוסקת בחוויות אמוציונאליות אין ויכוח. השאלה היא האם זה מוצדק, ואם כן עד איזו רמה. האם יש לערוך טקסי זכרון או ביקורים ביד-ושם ובאנדרטת השריון?

    נדמה לי שאפשר ליצור, אפילו בישראל, דבר כזה: מערכת חינוך אזרחית וכללית שאינה עוסקת ב"ערכים" וב"לקחים היסטוריים", אלא בהקניית ידע.

    לדעתי יש גם הבדל מאוד ברור בין לימוד לבין חוויה דרך החושים או הרגשות, ויש הבדל בין מחקר היסטורי לבין תיעוד ויצירת זיכרון קולקטיבי: הן במטרות והן במתודולוגיה. היסטוריונים רבים מערערים על כך, וזה כבר עניין אחר.

  • רענן  ביום 7 במאי 2009 בשעה 12:20

    אבנר תודה על הפוסט – משובח כתמיד.

    למרות שאני יכול להזדהות עם הביקורת על חוסר הקניית ידע מספק במערכת החינוך, אני סבור שהדרך שבה אתה מציג את האידיאל הנגדי אינה בריאה גם כן.

    האם אינך חושב שחינוך בבית הספר צריך להקנות "ערכים" כגון כבוד לזולת, הימנעות ומאלימות ואפילו חמלה?

    לא ניתן לנהל חברה כלשהי – אפילו כיתה – ללא סט מסוים של ערכים משותפים. עצם העובדה שהנ"ל לא קורה כמעט במערכת החינוך , זה דיון אחר; אך בא לא נוותר על ערכים (וגם לא על רגש) לחלוטין

  • אבנר  ביום 7 במאי 2009 בשעה 22:14

    רענן – תודה רבה.

    בעיניי כבוד לזולת והימנעות מאלימות אינם ערכים אלא נורמות התנהגות, שהדרישה להן צריכה להיות מובנת מאליה. במילה "ערכים" אני מבין השקפת עולם אידיאולוגית או דתית כלשהי, הסתכלות כלשהי על העולם וותפיסת מוסר. בשאלות הללו אין כל סיכוי להגיע להסכמה כלשהי בחברה פלורליסטית.

    הדרך היחידה, בעיניי, שבה בית הספר יכול למלא את תפקידו, היא דיון רציני בהשקפות העולם השונות. מלבד זה, כמובן שיש להציג את מוסדות מדינת ישראל וחוקיה ואת מבנה החברה הישראלית. האם תלמיד כלשהו מתרגש או לא ביום השואה הזיכרון או ט"ו בשבט, אין זה מעניינו של בית הספר.

  • ירון  ביום 8 במאי 2009 בשעה 0:00

    פוסט מרתק וכתוב היטב.

    רציתי לשאול האם אתה מבחין בין נסיעות של תלמידי תיכון לפולין לבין נסיעות של סטודנטים?
    אני נסעתי לפני כשנה עם אגודת הסטודנטים לפולין, וכמה שזה יישמע קלישאתי זו היתה נסיעה מטלטלת, מרגשת ומיוחדת. ברמה האישית זה גרם לי לאובססיית שואה מסויימת… שכן אני פשוט בולע כל ספר שאני מוצא…

    הערה קטנה: האם אתה בטוח שהוא התכוון לביתן 26 בטרבלינקה? כי בטרבלינקה לא נותר זכר ממחנה ההשמדה.

  • אבנר  ביום 8 במאי 2009 בשעה 11:46

    ירון – תודה. את הסיפור על בניהו העליתי מהזיכרון. יכול להיות שהתבלבלתי. יכול להיות, וסביר באותה מידה, שאין לבניהו מושג איפה הוא ביקר.

    לא באתי לשפוט אף אחד באופן אישי, אלא לבקר את הפרוקיט עצמו ולבחון אותו מעט יותר מקרוב.

    שבת שלום

  • ירון  ביום 9 במאי 2009 בשעה 15:11

    טרבלינקה הוחרב עד היסוד במסגרת מבצע 1005, מבצע שמטרתו היתה להעלים את כל הראיות להשמדה המתועשת.
    אפשר לקרוא עוד בויקיפדיה:
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%93%D7%A7%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%A4%D7%9C%D7%93%D7%94

  • ירון  ביום 9 במאי 2009 בשעה 15:12

    אופס, בטעות יצא לי קישור אחר
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A2_1005

  • רענן  ביום 9 במאי 2009 בשעה 20:27

    ראשית, תודה על תגובתך.

    אני סבור, שכל נורמת התנהגות נגזרת מתפיסת עולם כלשהי (קרא לה ערכית או לא, זה פחות חשוב בעיני).

    אם תפקידו של בית ספר הוא רק לדון בהשקפות השונות (ללא כל אלמנט שיפוטי , או מעדיף, אם הבנתי אותך נכון), אזי אותן נורמות של כבוד לזולת אינן מובנות מאליהן כלל וכלל (למשל לפי השקפת העולם של פונדמנטליסטים דתיים שונים לגבי היחס הראוי לאישה)

    אני חושב שההימנעות מנקיטת עמדה בשם הפלורליזם אינה בריאה לנו, ודווקא מערכת החינוך (וליתר דיוק – המחנכים) צריכים להוביל נקיטות עמדה שכאלה – כל עוד מוכנים גם להעמיד אותן לביקורת אמיתית

  • רענן  ביום 9 במאי 2009 בשעה 20:28

    שמתוך הנ"ל ניתן להסיק שלדעתי למחנך צריך בהחלט להיות אכפת אם הילד מתרגש או לא בארועים שונים – זה חלק מהעניין…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: