מה שמרתיח ב"פעולה קרקעית"

את הטיעונים שלהם נגד "פעולה קרקעית" בעזה עוטפים יפי-השמאל בתערובת של נימוקים אסטרטגיים. צריך "לתת להם צ'אנס" – אולי כבר הבינו עם מי יש להם עסק. ומנגד: "המבצע השיג את מטרותיו" – כאילו מישהו יודע מהן.
מה שמרתיח הוא שחיי חייליה של מדינת ישראל יקרים לה כל כך, שהיא מעדיפה להפציץ מהאוויר שכונות שלמות, להרוג מאות בני-אדם, כדי לא לסכן אחד מהם. איש לא מצפה מלאומנים וגנרלים לחשוב בצורה אחרת – מוסר וצדק נמדדים בצורת החשיבה של האנשים הללו ב"מאזן נפגעים" וב"תג מחיר". גופותיהם של ילדים פלסטיניים צריכות להטריד את מדינת ישראל רק כאשר הן עלולות להביא את העולם להתערב.
אולי זוהי גם תמימות לצפות שוב, אחרי אין-ספור פעמים, מ"הארץ", מרצ ומפלגת העבודה, לגלות עמדה מוסרית – לדבר בגלוי נגד הפצצה מכוונת וקטלנית של ריכוזי אוכלוסין. הם הרי הובילו את ענבי זעם ומלחמת לבנון האחרונה (לעת עתה). ובכל זאת, מתוך מין הרגל שכזה, שאריות מאותו מיתוס של הפגנת הארבע-מאות אלף, עדיין מדגדגת איזו ציפיה לשמוע את הגרוסמנים והשולמית-אלונים והג'ומסים קמים ואומרים: לא! לא להפצצות של ריכוזי אוכלוסין! לא לירי תותחים אל עבר הרצועה.
אך לא. לחברים הללו אין שום בעיה עם פעולה אווירית – רק שלא ניכנס לשם.
איש אינו רוצה שבחורים צעירים ייהרגו בסמטאות עזה, בעודם עולים על מוקשים, נחטפים ונפגעים מצלפים. ורק עולה השאלה: שמא המלחמה הזו כולה מיותרת? שמא גם חייהם של תושבי הרצועה ראויים לתשומת לב, ולו הקטנה ביותר?
מתברר שלא. "עד שבת נהגה ישראל – בהנהגה הצבאית של אהוד ברק – בקור רוח מרשים" כתב דוד גרוסמן. כמו לא מורעבים תושבי הרצועה זה חודשים. כמו לא סגורים המעברים. כמו זורם שם הדלק כמים וחשמל לעולם אינו חסר. כמו יכולים הזקוקים לכך לצאת לטיפולים רפואיים בישראל.
יוהרה מזן חדש מאפיינת את מדינת ישראל בחודשים האחרונים: היא מרעיבה את אנשי עזה, דורשת מהם להפסיק לירות לשטחה, מצהירה שגם אז לא תידבר עם הנהגתם, ובתזמון מקרי, שבועות אחדים לפני הבחירות, היא מודיעה שנמאס לה, ושולחת את טובי בחוריה להפציץ מגבוה, בלי להסתכן יתר על המידה, את "בנק המטרות" שלה, אחד היחידים בעולם ששום משבר כלכלי לא יוכל לו. הוא טופחת על שכם הטייסים הללו ומכתירה את כל העניין בשורה משיר ילדים חביב, השייך לחג האור שזה עתה נגמר.
רק לא פעולה קרקעית, דורשים המרקוסים והג'ומסים.
אין מלחמות טובות. תפקידן של ממשלות אמור היה למנוע מלחמות בכל מחיר. יש משהו מגוחך בכל אותן אמנות, המנסות להכניס סדר בברבריות. אבל גם טעם יש בהן. כי מלחמות הן עובדה קיימת בעולמנו המכוער, ומדינות, במצבים מסויימים, נדרשות להגן על חיי אזרחיהן שלהן במחיר חיי אזרחים אחרים. לפחות נסכים, אם כן, על כמה כללים של לא-תעשה. אם אכן הם משוכנעים כל כך בצדקת דרכנו ומלחמתנו, מלח-הארץ, אנשי המרץ והעבודה, תומכי המשפט החוקתי והבין-לאומי  – היה עליהם לקום ולומר: לא להרג אזרחים! לא בישראל ולא בעזה! לא ננהג כמו החמאס! נשלח נא חיילים אל שדה הקרב.
הם לא אומרים זאת, ודאי שלא, וטוב שכך. כל חלל ישראלי בעזה הוא מיותר ולא יביא שביב תקווה לדרום הארץ, ממש כפי שמותם של מאות פלסטינים טרם הביא, מעשה שטן, ביטחון לשדרות. רק חבל שבעת הצורך חייהם של אנשים בצד השני אינם יקרים כל כך למיוסרי השמאל. לשמור על קור רוח, הם רוצים כעת, לא להיגרר לעזה. הם מתדיינים איך לצאת בשלום – פתאום מותר להשתמש במילה הזו, אחרי שזרענו הרס והרג ותאוות נקם, נצא לפתע בדילוג קל, בשלום. וכל האימפוטנטיות של השמאל-מרכז-סוציאל-דמוקרטיה-ירקרקה נחשפת במערומיה במילים הללו – לצאת בשלום. עסקינן אם כן במדריך לסקס בטוח: גם להיכנס בהם, גם ליהנות, וגם לצאת בלי שיבחינו שבעצם אנחנו לא כאלה גברים.
ואתה תוהה: שמא הם יוצאים לכיכרות רק נגד בגין ושרון? שמא הבעיה שלהם אינה עם הקורבן אלא עם המבצע? שמא מה שאסור לימין בשם ערכי מוסר מותר לשמאל בשם עוד כמה מנדטים? הייתכן?

 

                                  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שי  ביום 31 בדצמבר 2008 בשעה 2:27

    לא הבנתי. אתה בעד המלחמה? אז מה אתה עושה ברשימות?

  • מתנדב להסביר  ביום 31 בדצמבר 2008 בשעה 2:52

    הוא אינו שונה משאר פלצני רשימות. צדקן, זעמן, חנטרשן, ובדרך למש-רע אקדמית. בברלין קשה להרגיש את הקאסמים והגראדים, ויש את הגויים שנועצים עיניים. שלא לדבר על זה שמצע החמאס נראה משם הרבה יותר טוב.
    אגב, יש להניח שעוד כמה פמפלטים זעפנים שכאלה, הוא גם ילמד לכתוב, כך שאולי אף אני לא אצליח להבין.

  • יוסי  ביום 31 בדצמבר 2008 בשעה 8:45

    תודה על הרשימה! דברים חשובים.

    (למרות שלדעתי אין להרפות מהלחץ על החמאס עד שיובטח – כמינימום – שהוא לא יוכל יותר להשתמש בנשק תלול מסלול).

  • אחד  ביום 31 בדצמבר 2008 בשעה 9:20

    אתם באמת חושבים שתהיה אופציה להידברות עם החמאס בלי זה שנעמוד על רגלינו האחוריות?
    הרי ראינו שזה לא קרה עד עכשיו, ובאמת צירוף מקרים שדווקא מאז המתקפה הם מתחילים לגשש אחרי הפסקת אש דרך מתווכים כמו ילדים קטנים. קודם הם דיברו אחרת. התהלכו בחזה מנופח שהם שולטים בסדר יומנו.
    זה קרה רק בעקבות הפעולה. אין מה לעשות, אולי זה מוגזם להכליל שערבים מבינים רק כוח, במקרה של החמאס אין ספק שכוח זה הדבר היחיד שהוא מסוגל להעריך.

  • יונתן  ביום 31 בדצמבר 2008 בשעה 10:27

    תתכבד ותעמוד בראש הכוח המוביל.

  • דודי  ביום 31 בדצמבר 2008 בשעה 10:33

    הם לוחמי חמאס.

    החמאס יורה ללא כל אבחנה על ריכוזי אוכלוסייה ישראלים מתוך ריכוזי אוכלוסייה בעזה.

    אין שום דרך להילחם בו, לא מהאוויר ולא מן הקרקע, מבלי לסכן חיי אזרחים.

    אני מניח שב-2002, כאשר פעמיים בשבוע התפוצץ אוטובוס או בית קפה בתל-אביב, התנגדת לחיסולים, לחומת-מגן ולגדר ההפרדה – כל מה שעצר לבסוף את פיגועי ההתאבדות.

  • איריס ח.  ביום 31 בדצמבר 2008 בשעה 11:42

    כל הכבוד על הרשימה המצויינת.
    ולכל המלעיזים:
    מברלין המציאות בהחלט מרגישה אחרת. יש עכשיו ברחובות פיצוצים קלים כהכנה לסילבסטר. נסו פעם תקופת רגיעה ותהנו גם אתם מדבר כזה. אבל ישראלים לא יכולים לחיות עם שקט, כי אז הם יאלצו קצת לחשוב על מצבם, הפרידמנים יתחילו לריב עם הבובלילים. אז מייצרים רעש.
    ישראל היא אחת המדינות עם רמת הרעש הגבוהה ביותר, כך שדווקא השקט של אבנר מאפשר לו גם יותר.
    חוץ מזה שאני משוכנעת שהוא זוכר מה זה מלחמה בישראל. כאמור, קצת קשה לפספס וזה לא מסוג האירועים שלא נשארים בזכרון.
    אבל אתם כנראה כבר מכורים לריח אבק השריפה.
    מקווה שתהנה בסילבסטר לפחות אבנר.
    ברכות

  • ילדי כל העולם  ביום 31 בדצמבר 2008 בשעה 14:02

    איך מצלמים ומראיינים את תושבי הדרום המקוננים על אי הנוחיות והפחד בנורא שהם נתונים בו, שעה שבעזה נהרגו כתוצאה מההפצצות כ-300 איש, חלקם הגדול חפים מכל פשע. להם אין לא מקלאטים, לא אוכל, לא מיגון כלשהו מפצצות ומהקור.
    רק את עצמנו ואנשינו אנו רואים ברגישות ובחמלה, הזולת, חף מפשע ככל שיהיה, שנמצא כמה קילומטר דרומית, מכאן פשוט לא קיים.
    הוא שקוף, הוא "אויב".

  • נוריה  ביום 31 בדצמבר 2008 בשעה 15:09

    לא צריך תקציבי עתק וטכניקות מיגון מתוחכמות כדי לחפור ולתחזק מקלט סביר. עשו את זה אצלנו בשנות ה-50, כשמדינת ישראל הייתה ענייה הרבה יותר מהיום אבל דאגה יותר לאזרחיה.

  • אחד  ביום 31 בדצמבר 2008 בשעה 19:47

    אף אחד לא מתייחס לאזרחי עזה כאל האויב, וזה נאמר מפורשות.
    האויב הוא הטרוריסטים של החמאס ותו לא.
    כל ניסיון לוותר לאויב הזה כדי לחוס על חף מפשע בצד השני, גורר הרוגים ופצועים אצלנו, ואתה יודע מה, גם סתם לשבת במקלטים כל היום ולתת לכלכלת הדרום להתמוטט זה לא תענוג גדול.
    חובתה של מדינה להגן על אזרחיה, וחבל שבתהליך ההגנה הזה נפגעים חפים מפשע, אבל אנחנו עם הגב לקיר.
    חמאס קיבל אינספור הזדמנויות להדיין איתנו בשקט, לא ניצל אותן, אולי עכשיו יקשיב.
    כואב לי כאב גדול על תושבי עזה, אבל פשוט אין דרך אחרת, אם חפצי חיים אנחנו הטרור חייב לספוג מכה אנושה.

  • עלמה  ביום 2 בינואר 2009 בשעה 18:33

    היה לי מאוד חשוב לקרוא את הפוסט הזה. נראה לי שדווקא מהמרחק אתה מצליח יפה לראות (ולכתוב) את מה שכאן לא כל כך אומרים.
    שתיהיה לך שבת שלום, ותודה על אחלה בלוג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: