העיתון על סף הדלת

בשעה שבין בוקר לצהריים ירדתי להביא את העיתון. למחלק העיתונים אין מפתח כניסה לבניין. הוא מניח את העיתון על סף דלת הכניסה הראשית ומי שאינו ממהר לא ימצא את העיתון שלו. במסדרון נפלו עוד כמה אריחי קרמיקה מהקיר. אנחנו אוספים אותם, משתמשים בהם כתחתיות לסירים. וחוץ מזה, אנחנו צוחקים, אפשר בטח למכור אותם בכסף רב באחד משוקי הפשפשים. אם לא היום אז בעוד עשר שנים, כשאריחי קרמיקה יהפכו גם הם להיות עניין נוסטלגי, בין כורסאות חומות בעיצוב מיושן, מנורות שכמו נלקחו מסרט, מזוודות, מכונות כתיבה. כל זוג תחתונים מהמזרח נסחר בחדווה, ציורים של מגדל הטלוויזיה בורוד וחלקים מהחומה בירוק פסיכדלי.

העיתון עוד היה שם, ליד הדלת. ועוד כמה מאבני הריצוף הקטנות של המדרכה זזו ממקומן, מזדקרות מעלה, אורבות להולכי הרגל. עניין שבשגרה. בפריז הפסיקו לרצף את הרחובות באבנים כאלה מאז ששים-ושמונה. היה פשוט קל מדי לעקור אותן ממקומן ולהשליך. בברלין אין סכנה כזו. הפוליטיקה מסתכמת פחות או יותר בגרפיטי על אחד הפאבים: "יאפים תתחפפו".

ודווקא יש משהו פרקטי באבנים הללו, הנוחות להתרופף. אם רוצים לקבוע במדרכה, מול בית כלשהו, אחת מאותן לוחיות מתכת קטנות, עם ציון הדיירים שגרו שם עד המלחמה: שם, תאריך לידה, תאריך הגירוש והמוות.

"מדוע הישראלים אוהבים את ברלין?" שאלה כותרת בעמוד הראשון של העיתון והבטיחה הסבר בעמוד שלוש. נשאלתי את אותה שאלה במסיבה לפני כמה שבועות. עניתי אז קצרות שברלין עיר מעניינת. העיתון שהרמתי מסף הדלת יצא באבחנה חדה הרבה יותר: הישראלים רוצים לא רק שואה אלא גם מסיבות.

העיר מעניינת, העיתון עב-בשר, הבירה בזול. ובכל זאת, אי שם לפני כמה חודשים התחילה מנקרת בי תחושה מציקה. מתוך הכרך הגדול הזה, מתוך אין-ספור הגלריות ודוכני הגלידה בטעם שומשום-תאנה, מתוך שוקי הפשפשים ודוכני הספרים המשומשים, מתוך הבתים הנטושים והמכוסים בגרפיטי ופסטיבלי הקולנוע האוזבקי-גרמני מצאתי את עצמי טווה לי כמה נתיבים של יום-יום, נתיבים שטוב ונעים לחזור אליהם. מצאתי את עצמי מחפש בתי קפה שאינם בה בעת גם ספריה פוליטית ומקום לתערוכות מתחלופת, שאינם מרוהטים כמו סלון מיושן ואינם מגישים חמישים סוגים של תה. מצאתי את עצמי מחיש צעדיי בבואי אל עיבורי השוק הטורקי, מנסה לחלוף על פני דוכן הלחם האורגני, הבננות המטוגנות מאפריקה, התצוגה המרהיבה של דבש בשלושים טעמים מכוורת פרטית וקערות חרסינה מעוטרות. "כשאני נכנסתי לגור בשכונה עוד לא היו כאן כל החנויות היאפיות הללו" – כל סטודנט בן-יומו מדבר כאן כמו ברלינאי שורשי, מאמץ לו את המבטא המקומי, מקצר את אלכסנדרפלאץ לאלכס ובירה שטרנבורגר לשטרני.

באחת בצהריים כבר יושבים כמה גברים ונשים שכמו נלקחו מדור אחר על ספסלי עץ ארוכים, יושבים לשולחן הקבוע שלהם עם כוסות בירה גדולות. מסביב הורים וילדים בשיטת הרצף, מנשאים קלים ועגלות ספורטיוויות, נשים מבוגרות בכיסוי ראש גוררות אחריהן עגלות בד משובצות. התור מול דוכן הגלידה מתארך ובפינה ממול עומדת אישה צעירה ושרה בין קטעי בוסה-נובה גם "בדד, במשעול אל האין". הפנים של יושבי בית הבירה שמנים, אדומים, הם אוחזים בכוסות הבירה שלהם על רקע הפנים האפלולי של דלפק מעץ וכמה מכונות משחק. עוד רגע וייעלמו גם הם מן הנוף.

"אל המרכז התיירותי אני לא מגיע בכלל" – גם זו פסיקתו של כל מבין-עניין. המבינים-עניין הרי מכירים פינות חמד וכוכים אפלים – מה להם ולאתרי התיירות המאוסים? מצא לך איזה מקום מט לנפול עם צלופחים מעושנים באיסט-סייד, איזו מסעדה אפריקנית בבולוואר דה סבסטופול, איזה מזנון הודי בין שני מוסכים ביפו.

אבל בברלין נדמה שבאמת פועל איזה כוח צנטריפוגלי, הדוחק הכל מן המרכז החוצה, הלאה הלאה. ובמרכז חור שחור, כורע מעומס היסטוריה, קלישאות ומחירי נדל"ן.

שמות רבים לכך – שעיר פתאום מתעוררת ומושכת אליה תחילה סטודנטים ואחר כך זוגות צעירים ובסוף שחקנים וידוענים וסוף לסיפור. אבל לברלין לא הניחו לעשות זאת בקצב מתקבל על הדעת. מיד קפצו ומיהרו לבנות תחנת רכבת חדשה וכיפת זכוכית חדשה וכיפת בית כנסת חדשה. ורק בצדדים, הלוך והרחק מן המרכז האימתני הזה, מתנהלים חיים. וצעירים באלף שפות מחפשים את עצמם, את המלגה או את הבירה הזולה מכולן. והנה כבר עט עליהם העיתון שעל שפת הדלת כמוצא שלל רב: הנה היא, גרמניה הנורמלית, הצבעונית, הצעירה, הסובלנית, הנה היא – בברלין. עובדה – אפילו הישראלים אוהבים אותה.

ואתה נתקף אי-נוחות מסוימת. בעל כורחך הפכת למליץ יושר, לחלון ראווה. ואתה בכלל עודך מועד על כל לוחית מתכת הקבועה במדרכה, מרים את העיתון, מביט בו, ומבלי שרצית עולה בך תחושת מיאוס ממעמקי הקרביים. ואתה מביט בעיניים צרות בכל הרחוב הזה, ברוכבים על אופניים, במתמתחים על שפת התעלה, במאזינים לשֶבּ ח'אלד, כליזמרים או מקצבים מהבלקן, בלוגמים קפה בנחת בבראנץ' של יום ראשון.

אבל כמה נוגעים ללב הם בתי הקפה הללו לעת ערב, המניחים שמיכות מקופלות על מסעדי הכיסאות, כמה נוגעים ללב אז יושביהם, המתכסים ומתעטפים ומנסים בקור הזה להתרווח בשלווה, ומושכים את השמיכה עוד קצת מעלה, עד הסנטר.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • נועם  ביום 3 באוקטובר 2010 בשעה 12:17

    תודה. יפה, מעניין, מעלה הרהורים.
    שונה כל כך מהעליצות המאוהבת בעצמה של ארץ האמורי (איזה בלוג שאוהב להתעסק בברלין ובכלל בישראלים בגרמניה).

  • עינת  ביום 5 באוקטובר 2010 בשעה 15:29

    גוט גמאכט.
    מסכימה.
    אבל ברלין נותנת אפילו את החופש לבחור איך להתיחס אליה.
    תרצה- היא מרכז תרבות ואמנות, אחד המגניבים והאקסלוסיביים באירופה על מה שמשתמע מכך: תוסס, חושני, מושך אבל גם פלצני.
    תרצה אחרת- זאת עיר אפורה, קשת יום. לא כל כך יפה ולא בת 16
    ומותר להן להיות אחת.
    אני אוהבת את החולין הזה: אפשר להתרגש ממנה עד דמעות, היא מקבלת את זה בשויון נפש. זה טבעי,זה בסדר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: