בני אדם כטבע דומם – רשמים מיום בלונדון

יום שבת, עשר בבוקר, גלריית טייט מודרן בלונדון – תערוכה של פול גוגן.

השעה מוקדמת ואני לא אכלתי ארוחת בוקר. בתום פחות משעה אני צונח על ספסל מול תמונת עירום של נערה ילידית מטהיטי.

אחרי הקפה המחיה נפשות במרפסת הצופה אל קתדרלת סנט-פול, בחנות, אבא שואל אם ארצה קטלוג של התערוכה. אני עונה בשלילה. הוא שואל מדוע.

"גוגן לא מדבר אליי" אני משיב ומנסה להסביר.

הפסינציה של גוגן ממה שראה כפראי, בראשיתי, ולכן גם אצילי, דוחה אותי. הוא הרחיק לטהיטי כדי לצייר בני אדם שהם כמו חיות עבורו: חסרי היסטוריה, חסרי תרבות, מושבה שלמה של מודלים וכל העולם אטלייה. בני אדם כטבע דומם.

"אותי השימוש שלו בצבעים מרשים" עונה אבא, והוא צודק. אולי זו דרך נכונה להתבונן בתמונות. אני חושב על הצייר הצרפתי בקולוניה הצרפתית. ואולי מותר לשים זאת לרגע בצד ולהתמקד בקומפוזיציה, אור ומבט? אבל הצבעים העזים, יפים ככל שיהיו, האסתטיקה הזו נראית לי נטולת הקשר, מבטלת הקשר. זהו יופי שלא צמח מתוך בחינה של האמן את החיים והציוויליזציה שצייר, אלא מתוך התעלמות מהם, מחיקה שלהם.

גלריית טייט מודרן נפתחה בשנת אלפיים במה שהיה קודם לכן טורבינה להפקת חשמל, על הגדה הדרומית של נהר התמזה, צופה אל הקתדרלה שמן העבר השני. גשר חדש להולכי רגל – "גשר המילניום" – מחבר בין השתיים. באבחת מוטות ומסמרים חוברה הסיטי של לונדון לחלקה הדרומי המוזנח של העיר, ומחירי הנדל"ן לא נשארו מאחור.

הקפיטריה, חנות הספרים, אולמות התצוגה, ערוכים כולם באלגנטיות קפדנית. עמודי התמך מפלדה צבועים בשחור מבריק. כמו גלגל ענק פולחות מדרגות נעות את החלל בגובה חמש קומות, ומן הגלריות הגבוהות אפשר להשקיף מטה אל קומת הכניסה ואל המון המבקרים. מצגות ומשחקים על מסכי מחשב, ספסלים מפלסטיק אדום, ציר זמן של אמנות המאה העשרים על אחד הקירות, כתוב בכתב יד בכמו נון-שלנטיות.

מה קוסם כל כך במרחב הזה? אין מדובר ביופי. ממרפסת הקפיטריה אפשר אמנם להשקיף אל הנהר ומעבר לו, אבל המבנה עצמו רחוק מלהיות יפה, בצבעו החום, בקוויו הגסים.

זוהי בעיקר השתאות ממה שאפשר לעשות מבניין תעשייתי כעור, שביעות רצון מעצם הפיכתה של טורבינה למשכן המוזות. הכל נקי כל כך, אלגנטי, הספסלים מפלסטיק אדום, עמודי הפלדה בשחור מבריק. המדרגות הנעות משייטות מן החנות הגדולה שבקומת הכניסה אל הקפיטריה המרווחת. מרחב גדול ונטול דאגות. הלכלוך והזיעה נעלמו – הניקיון שעם שוך התעשייה.

כמובן – זו אינה תופעה חדשה. בפריז משמשת מאז שנות השמונים תחנת רכבת כמוזיאון, משכן לאוסף מקיף ועוצר נשימה של אמנות המאה התשע-עשרה והעשרים. מה עושה את האווירה במוזיאון אורסיי שונה כל כך? אולי העיצוב המסורתי יותר, אולי הפסלים בסגנון הקלאסי שבקומת הכניסה. אולי זהו הזמן הרב שחלף מאז עצרה כאן הרכבת האחרונה. אבל יש עוד משהו: מוזיאון אורסיי היה בגלגולו הקודם תחנת רכבת, והמרחק בין תחנת רכבת למוזיאון אינו גדול כפי שהוא נראה תחילה. תחנת רכבת היא מקום לראות ולהיראות בו, פאר היצירה של חברת התיעוש וההון, מקום להציג בו לראווה את הישגיה של תרבות הבורגנות. ואם בחר מונה האימפרסיוניסט לצייר את תחנת סן-לזר על כל הנוסעים והקיטור שבה, מדוע לא יוצגו תמונותיו בתחנת רכבת לשעבר?

אבל בין מוזיאון לטורבינה אין הרבה מן המשותף. טורבינה אינה חלון הראווה של התיעוש והערים, היא המנוע המכוער והמלוכלך. לא במרכז העיר היא יושבת, בין גנים ומוזיאונים, אלא על הגדה הדרומית של הנהר, מרוחקת. הנה דממו המנועים. בתי החרושת נשלחו אל מעבר לים. החשמל מופק הרחק ממרכזי הערים הנוצצות. במרחב שהתפנה אפשר לשחק ולהשתעשע. שלא כמו שעון תחנת הרכבת הענק שהושאר במוזיאון אורסיי, כאן יש לסלק כל סממן של החיים מפעם, יש להניח רצפת עץ, להקים קירות גבס וזכוכית. ואז אפשר להתמסר לחדוות האסתטיקה והפנאי שבתערוכה, בקפיטריה ובחנות המוזיאון.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • עלמה  ביום 20 בנובמבר 2010 בשעה 0:28

    אין אמן שמפחיד אותי כמו גוגן. במיוחד תמונה מסויימת, שהדפס מוגדל וממוסגר שלה היה תלוי בחדר השינה של הורי. הצבעים החזקים שלו מעוררים בי את הצורך להתחבא מתחת לשמיכה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: