לחזור אחרי השריפה

כשהייתי בתיכון נהגתי לנסוע מדי פעם בחופשות לעין הוד. לחבר טוב שלי היה בית נופש בכפר. כשמסביב החלו חברים לקבל רשיון נהיגה נסענו פעם, חבורה של חמישה או שישה, לסוף שבוע שכולו רוגע, עצמאות וריבים מטופשים בבית האבן הערבי היפה. איני יודע מה עלה כעת בגורלו של הבית. לא רק בגללו הציפו דמעות את עיניי למראה התמונות מהר הכרמל.

סופרים והוגים נוהגים להשתעשע במחשבה שמתוך ההרס שמותירה רעידת-אדמה או שריפה עשוי לצמוח משהו טוב, שאסון טבע עשוי לטלטל את החברה, לתת את ההזדמנות לשבור מחיצות, לתקן עוולות, למשוך את האחווה האנושית המתגלה ברגעים הראשונים שלאחר האסון גם אל מאמצי השיקום שאחר כך. באמת, יש בכך משהו מפתה. אני חושב לדוגמא, מה יקרה אם לאחר השריפה יחזרו תושבי עין-חוד לבתים שלהם, הבתים הערבים היפים בכפר האומנים שמעבר לכביש. אולי יעבירו במשאיות וטנדרים את רכושם מן הכפר ששנים נלחם על חשמל ומים אל הבתים שגורשו מהם לפני ששים שנה. אולי ינסו הקשישים להיזכר לאיזו משפחה היה שייך איזה בית. אולי ליד מוזיאון ינקו דאדא היפה יוקם מוזיאון שיתעד ששים שנות נישול.

כאמור, מפתה להיאחז בשביב נחמה שכזה בתוך העצב על החורבן והאובדן: שמתוך הסבל וההרס יצמח עתיד טוב יותר, שמאמצי השיקום לא ישיבו על כנם מבנים חברתיים של דיכוי אלא יהיו תחילתו של תיקון החברה.

אני חושב על טיול ג'יפים לכרמל ולגלבוע, בחנוכה לפני אי-אלו שנים. זיכרון אחד נשאר לי מאז: אנחנו, משפחה יהודית מירושלים, יושבים בביתה של משפחה דרוזית מדליית אל-כרמל, אוכלים לבנה ומתנסים בעישון נרגילה. ראיתי לפני שעזבנו את מארגן הטיול מושיט כמה שטרות לאחד מבני המשפחה – העניין כולו היה ודאי לשביעות רצון כל הצדדים. זהו הרי הדו-קיום המפורסם השורר בצפון: יהודים מנגבים חומוס של ערבים או לבנה של דרוזים.

אני חושב על הסיפור "רעידת אדמה בצ'ילה" מאת היינריך פון-קלייסט, סיפור שנפתח ברעידת אדמה המחריבה את כל העיר וגורמת מוות, רעב ומחסור, סיפור שממשיך בגילויי אחווה אנושית, כשהבדלי מעמדות נמחקים באחת ובני-אנוש חולקים מים, מזון ומחסה במין קיום בראשיתי מחלומותיו הורודים ביותר של רוסו, סיפור שנגמר בכומר המצביע על איש ואישה שבחטאם – הם העזו לקיים יחסי מין – עוררו את זעם האל והמיטו על העיר את האסון, ומיד אחר כך שבות ומתפרצות כל השנאות, החלוקות המלאכותיות – שבים ומתייצבים הכוח והדיכוי.

אני חושב על המיתוס הגזעני ההולך ונוצר לנגד עינינו – תמונת מראה מדויקת לאגדות על היהודים מרעילי הבארות באירופה: מיתוס הערבים מציתי השריפות. הערבים הערמומיים, שוחרי רוע והרס.

כל חברה צריכה שעיר לעזאזל, וביתר שאת היא צריכה אותו בעת משבר, כשכל חולשותיה נגלות באחת. תיקון חברתי הוא עניין קשה. הוא מצריך כנות ובגרות כדי להכיר בחוליים ובאי-צדק. הוא מצריך נכונות לשנות אורחות חשיבה. הוא מצריך בחינה עצמית של הפגמים שהובילו לאסון, ושאילו היו מתוקנים מבעוד מועד חיי אדם היו ניצלים. זה תהליך קשה וכואב. יעיל ומספק הרבה יותר לקבוע, או לפחות לרמוז בשיחות סלון, שבלי הערבים השריפה לא הייתה פורצת.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • עלמה  ביום 16 בדצמבר 2010 בשעה 9:12

    זה פוסט מצויין. גם אני חשבתי על מיתוס היהודים מרעילי הבארות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: