על היפסטרים ותכניות בישול

רק השער נשאר ממה שהיה פעם בתי רוטשילד באיסט אנד של לונדון: קומפלקס של דירות וחצרות פנימיות שחיו בו כמה אלפי מהגרים יהודים ממזרח אירופה. ומעבר לרחוב מוכר מזוודות יהודי אחד שיודע לספור בעברית עד חמש. בכנסייה היפה שעל קומרשייל סטריט עוד ניצבים לוחות זיכרון לחברים ב"אגודה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים". את בתי המלאכה הזערוריים והמזנונים הצפופים של המהגרים ממזרח אירופה תפסו מסעדות וחנויות של מהגרים מהודו, סין, פקיסטן ובנגלדש. ואז באו ההיפסטרים.

שם, באיסט אנד, ביום ראשון שמשי והומה אדם, באיחור אופנתי וטיפוסי למדי, שמעתי לראשונה את המושג הזה: היפסטרים. ומיד גם יכולתי לחזות במה המדובר: המכנסיים בשתי מידות קטנים מדי והסוודר בשתי מידות גדול מדי. כל היתר – נעליים ירוקות, משקפי ענק, שיער פרוע – הוא תוספות, וריאציות.

אבל לא על אופנה רציתי לכתוב כאן, וגם לא על מושג שבעוד שנה או שנתיים ודאי ייעלם ויוחלף במושג אחר שיתאר אותה תופעה בדיוק: מין תרבות-נגד של צעירים עירוניים עם כסף ופנאי. רציתי לכתוב על אוכל.

השתרכתי באותו יום ראשון שמשי והומה אדם לאורך סמטה ארוכה וציורית למדי. השתרכתי – כי הסמטה הוסבה לשוק אוכל ומאות דוכנים ואלפי אנשים יצאו אל הרחוב. עוד ועוד דוכנים, עוד ועוד חללים פוסט-תעשייתיים ששולחנות נפרשו בהם, עוד ועוד סוגי תבשילים, תבלינים, ירקות ועלים. וכשנתקלתי בדוכן שהציע המבורגרים מבשר קנגורו חשבתי לעצמי שהתופעה הזו אומרת דרשני.

אוכל ובישול מעולם לא היו רק צורך קיומי. הם היו מאז ומתמיד גם דרך להציג שפע ועושר. התנזרות מאוכל הייתה מאז ומתמיד דרך להביע רגשות עזים, חרטה עמוקה או מחאה נמרצת. ובשביל רבים אוכל ובישול הם תחביב, דרך נעימה לבלות עם חברים ומשפחה, לאחל מזל טוב, לבקש סליחה. בכך אין שום דבר תמוה.

העניין הוא שאוכל ובישול הפכו מתחביב למשהו גדול יותר. ג'יימי אוליבר הפך לגיבור תרבות וכמעט לסמל מין בזכות תכנית הבישול שלו. וכשגיל חובב או גידי גוב "עושים שוק" או "הולכים לאכול" מדובר הרי ביותר מקניות ליום שישי. שוקי האוכל אופנתיים ותוססים לא פחות משוקי מעצבים ושוקי פשפשים. בשוק מחנה יהודה בירושלים צצו לפתע לפני כמה שנים חוברות כרומו עם הכותרת "Go shooking" – התרסה עירונית ופתוחה נגד הקניונים הסגורים של הפרברים. התרסה אקולוגית, בריאה, נגד הסופרמרקטים והמוצרים הקפואים. בקיצור: התרסה של צעירים עירוניים עם כסף ופנאי, של מי שנפטרו מהטלוויזיה והמיקרוגל.

כפולות אמצע בעיתונים מוקדשות לפרסומות לתנורי אפייה חזקים, תנור ענק הוא סמל סטטוס לא פחות ממסך ענק. ויותר מזה: עמוד השער של קטלוג "איקיאה" מציג, מכל החללים של בית אופייני, דווקא את המטבח. קשה לחשוב על חברה מסחרית שיש לה השפעה גדולה יותר מ"איקיאה" על אופנות והרגלים במרחב האינטימי ביותר – הבית. המטבח מחליף לאטו את חדר המגורים בתור החלל המרכזי של הבית, זה המחולל מוסדות חברתיים כמו "משפחה".

כמובן, זו אינה רק התרסה. בשוק, או לחילופין במכולת הרוסית או במסעדה האתיופית, אפשר לחוש בקסם המזרח, להתחכך חיכוך מחויך וחתום בזמן עם המהגרים; אפשר לעורר זיכרונות מן הטיול האחרון למונגוליה. ומעל הכל, אפשר פשוט לצרוך. וכי מה אפשר עוד למכור ומה עוד לקנות אחרי טלפונים חכמים, ספרים אלקטרוניים וטיולים עד לפינות המרוחקות ביותר של העולם? איפה אפשר עוד להציג את השפע, לממש אותו? זה הרי מה שמאפיין את מעמד הביניים: השפע, להבדיל מההון. זה הרצון לאו דווקא לצבור עוד ועוד כסף, אלא לממש את הכסף באופן קבוע.

הם נולדו אל תוך מערכות של חינוך ורווחה כלכלית שיצרו עבורם המדינה (במערב אירופה) או תכניות החיסכון של ההורים (בישראל). הם נולדו אל תוך עולם יציב שנראה מובן מאליו ומובטח לתמיד. שאלות כמו חינוך, בריאות ופנסיה איבדו מדחיפותן, הן נדמות כאילו נפתרו לתמיד. וכך נוחתים בסופי שבוע צעירי חברת השפע בין דוכני אוכל ושווקים בשכונות מהגרים, קרוב לבית, מעוטרים בנגיעות של תודעה אקולוגית וסחר הוגן.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • אסף  ביום 17 בינואר 2011 בשעה 8:25

    אחד הפוסטים הטובים ביותר שלך.
    וכמי שחלק איתך לא מעט "ארוחות שפע" שנועדו לא לצבור, אלא לממש את מה שיש, אני שותף להרבה מהמחשבות האלה

  • נועם לסטר  ביום 17 בינואר 2011 בשעה 10:00

    "מעוטרים בנגיעות של תודעה אקולוגית וסחר הוגן" – זה חזק. יופי של פוסט

  • מיקי  ביום 17 בינואר 2011 בשעה 10:48

    well done

  • עלמה  ביום 18 בינואר 2011 בשעה 20:03

    כמה קטנות:
    א. אני לא מאמינה שנחשפת רק עכשיו למושג "היפסטר".

    ב. אתה כותב נפלא. ועוד יותר משמח כשזה נושא שכל כך מעסיק אותי.

    ג. האופן שבו אוכל, והעיסוק באוכל, הפך למרכזי כל כך בתרבות הפופולארית מרתק אותי. ג'ימי אוליבר הוא אכן דוגמה קיצונית לסלבריטאות האוכל, אבל יש עוד דוגמאות רבות, ונדמה לי שבישראל זה צמח בשנה האחרונה במיוחד (יותר תוכניות בישול, יותר בלוגי בישול, הספרים הנמכרים ביותר, בכל ההוצאות, הם ספרי בישול).
    אני חושבת שאוכל קשור עכשיו, יותר מתמיד, באופנה, ובגלל זה ההיספטריות רלוונטית. אתה זה מה שאתה אוכל, גם בייצוגים של תרבות ההמונים וגם בתרבות הגבוהה (ובמובנים מסויימים הדיבור על אוכל החליף את הדיבור על אומנות, כמסמן סטטוס תרבותי).
    ד. השף הוא לא רק מתכונאי, הוא מרצה. יש משהו בכתיבה של ספרי בישול ובאופן בו תמיד בפרק ההקדמה חולק/ת הכותב/ת עם הקהל פילוסופיה שלמה והשקפת עולם. כשאני קוראת ספרי בישול מלפני שנתיים אפשר למצוא שם משפטים על הפילוסופיה של השום והטפה לחיים בריאים ופשוטים, כולל הגיגים על בית אמא. ספרי בישול מלפני עשור מכילים בהקדמה רק עצות על איך עוגות לא ישרפו. רוצה לומר: המדיום נהיה המוני מאוד, כל אחד רוצה להיות שף ומדבר על מה יבשל ואיך, אנשים מעלים לפייסבוק ולטוויטר דיווחים ותמונות של מה שאכלו- ומנגד המדיום גם נהיה פרסונאלי מאי פעם (שוב, אוליבר הוא הדוגמא הברורה ביותר מפני שהצילומים היו בבית שלו ודיברו על החיים שלו).
    ה. ג'יימי אוליבר הוא לא כמעט סמל מין. הוא סמל מין של ממש. זה הקטע. יכול להיות שהיה לי משהו חכם לומר על זה אם לא הייתי קצת דלוקה עליו בעצמי.

  • אבנר עפרת  ביום 18 בינואר 2011 בשעה 22:02

    נועם, אסף, אמא – תודה.

    עלמה –

    כן כן, כבר שנים אני מטפח את היכולת לחיות במין בועה משלי. עם ההיפסטרים זה באמת קצת קיצוני…

    התלבטתי אם לכתוב "כמעט" לפני "ג'יימי אוליבר סמל מין". בסוף החלטתי שמכיוון שאני לא באמת יודע אזהר בדבריי. אגב, חשבתי שאת שומרת אמונים לחיים כהן.

    ותודה כמובן על יתר הדוגמאות – זו באמת תופעה מטורפת. אני שמח שלפחות אליה לא נחשפתי באיחור גדול מדי.

  • עלמה  ביום 20 בינואר 2011 בשעה 8:27

    חיים כהן הוא אהבת אמת, ג'יימי זה יותר בקטע של חתיך 🙂

    תרבות האוכל וההשתנות שלה (וברור שאני גם הרבה יותר חשופה לזה, כי אני מאוד מתעניינת באוכל) זה משהו שמישהי עוד תכתוב עליו מחקר בסוציאולוגיה. זה לא פחות ממדהים אותי, אפילו שגם אני כמובן סוכנת פעילה של זה. תחשוב איך ה-דרך לשקף שאתה ירוק, למשל, היא לקנות אוכל אורגני (לעומת הבחירה בתחבורה ציבורית שחוסכת דלק, נגיד). גם הזהות החברתית/רוחנית של אדם נמדדת (ונדמה לי שעכשיו יותר מפעם) במה שהוא אוכל, ובמה שהוא בוחר שלא לאכול.
    דיברתי שלשום עם גלילי שחר על אוכל יהודי (אני טענתי שאין דבר כזה), והוא סיפר לי שבאופן משעשע יצא לו כשגר בגרמניה לאכול פיתה שהוגשה במסעדה תחת השם "לחם יהודי" (יודאישע ברוט). יצא לך להיתקל בדבר כזה? אם אנחנו כבר מדבר על אטימולוגיה של מזון וזהויות מעורבבות ומיתוסים לאומיים וכו'?

  • אבנר עפרת  ביום 20 בינואר 2011 בשעה 12:34

    לחם יהודי? זה גדול. אני אחפש את זה כשאחזור לברלין.

    האמת היא שזה אולי פחות מופרך ממה שזה נשמע, כי ה"לחמא עניא" של יציאת מצרים היה הרי סוג של פיתות. רק שאז עוד לא היינו יהודים. ניחא.

  • עלמה  ביום 20 בינואר 2011 בשעה 22:27

    הייתי מהמרת שזה הגיע לא ממצריים, אלא מישראל. בערך כמו שחומוס זה אוכל יהודי

  • דוכני מזון  ביום 26 ביוני 2011 בשעה 21:35

    אבנר, סגנון הכתיבה שלך פשוט סוחף, כשרון אמיתי. תמשיך לכתוב ולאפשר לכולנו לראות את העולם בעיניים שלך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: