שלבים וסורגים (סוג של יומן)

בית קפה בפינת רחוב. בפינה הנגדית – חנות רהיטים משומשים. מימן ומשמאל לפתח: מתלה מעילים, שורת כסאות תיאטרון, שתי מגרות. סמוך לשולחנות בית הקפה וכיסאותיו שעל המדרכה – מכונית דה-שבו כחולה, פתוחת גג. אחר הצהריים, יום שבת. משהו שבין קריאה וכתיבה להעמדת פנים – קשה לומר. כתב-עת בעל חזות אינטלקטואלית מקופל כמו ברישול. מחברת שורות פתוחה על קצה השולחן.

מסביב מחרישים הקולות בקלות מפתיעה. העלים היבשים שבין רגלי השולחן נדמים למטפחות המקומטות סביב סל הניירות שבחדר. רוח הולכת ורוח באה. האור נשאר ונשאר. מדי פעם הראש מתרומם ממחברת השורות ברגע של ריכוז אמיתי. על השולחן הסמוך ספלים משומשים. ואחר כך שכנים חדשים. ואחר כך, מתחת לשלט הנושא את שם הרחוב, עומדים שניים וכוסות בידיהם.

הרוח שבה. עוד כפתור נרכס. האור אינו עוד תכלת אלא כחול עמוק. הראש מתרומם. השניים שמתחת לשלט הרחוב יושבים כעת בדה-שבו הכחולה. וכעבור רגע הם אינם. הרהיטים שמעבר לרחוב נעלמו. פתח החנות מכוסה בסורגים.

***

בבוקר.

אני פוקח עיניים ומפחד לבדוק מה השעה. מביט מופתע בקרני השמש המאירות את הרצפה במלבנים בהירים. הקירות לבנים, התקרה לבנה. אני שוכב על הגב בלי יכולת לקום.

אני אוזר אומץ. השעה רק אחת-עשרה. עדיין בוקר. לאט ובזהירות אני מתיישב, מוריד רגל ועוד רגל. מדשדש אל המטבח, פותח חלון, מרתיח מים. מפעיל את הרדיו. וכל פעולה נמשכת ונמשכת ועולה בכוחות אדירים. אני מושך עצמי אל חדר האמבטיה, עומד מול המראה בלי תנועה.

אני לבוש ומוכן. אורז מחברת ועט וכתב-עת ספרותי וצועד אל הדלת. השעה שלוש אחרי הצהריים ואני יורד במדרגות.

***

על גג רעפים. מרחוק ירח עירוני בדמות מגדל טלוויזיה. סמוך לאוזניי קולות שקטים, מהוסים. קולות שהלילה וכיפת השמיים ואולי היכרות עמוקה ריככו אותם. סופה של ארוחת ערב על הגג. אני מקשיב לשיחה העצלה, החרישית. נדמה לי שלא יכולה להיות תחושת בית חזקה מזו: ארוחת ערב ביום שישי על הגג. תחושת בית בתוך נוף גגות הבתים ופנסי הרחוב של העיר הזאת. תחושת בית שאינה נעלמת עם רדת החשיכה. אני משתוקק לדבר גם כן בקול רגוע שכזה, בלי קושי, בלי מאמץ. להכיר כל שלב בסולם הרעוע המוליך חזרה מן הגג אל חום המטבח.

***

מלבנים בהירים של שמש על הרצפה. וסביבם כלום. הקירות לבנים, וביניהם כלום. בפרוזדור ארגזים אחרונים. אני עולה על שולחן ומסיר אהיל נייר מהנורה המשתלשלת מהתקרה. מבט אחרון בחדר שהיה לפנים מלא. אני סוגר אחרי את הדלת, שומט את צרור המפתחות אל תוך תיבת הדואר ששמי עוד כתוב עליה. שמי, פסיק, ושמה. אני יוצא החוצה, לרחוב. ובפנים כלום.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: