קיץ 2011: לידתו של מעמד הביניים בישראל

אחת האבחנות החשובות ביותר בדיון על מעמדות חברתיים היא האבחנה בין קיומם של אינטרסים ותנאים חומריים המשותפים לפרטים רבים בחברה, לבין תחושת השותפות שהאינטרסים והתנאים המשותפים מעוררים אצל כל אחד ואחד מהפרטים האלה. כלומר, האם האדם היחיד מודע לכך ומכיר בכך שהוא חולק תנאים כלכליים ואינטרסים חברתיים עם רבים אחרים בחברה שהוא חי בה, האם בני האדם שיש להם צרכים משותפים ובעיות משותפות רואים את עצמם כמרכיבים מעמד חברתי. האם הם חושבים על עצמם כחלק ממעמד חברתי והאם הם מעוניינים לפעול ולקדם את ענייניהם כקבוצה.

בשבועות האחרונים נולד המעמד הבינוני הישראלי במובן השני: המעמד הבינוני ככוח פוליטי.

הקבוצה הזו אינה הומוגנית – ממש כשם שהמחאה החברתית אינה הומוגנית. מצוקת הדיור במרכז תל-אביב אינה דומה לזו של שכונת התקווה וזו של ירושלים אינה דומה לזו של באר שבע. אבל יש כמה מאפיינים בסיסיים המשותפים לחלק גדול ממי שמשתתף במאבק: אנשים עובדים שאינם בעלי רכוש או הון ושאינם מצליחים להשתכר מספיק למחייתם; אנשים שהמדינה אינה מספקת להם את השירותים הבסיסיים הדרושים להם וידם אינה משגת לקנות רפואה, חינוך ודיור באופן פרטי. המכנה המשותף הרחב הזה הוא שמבחין בין סקטור לבין מעמד, והוא שנותן למחאה הנוכחית כוח שלא היה לאף מחאה לפניה.

האינטלקטואל בועז עברון אמר פעם שהחברה הישראלית נמצאת באופן תמידי במצב של "מלחמת אזרחים כבושה". זהו המבנה שעליו נשען הסדר החברתי הישראלי עד כה: סדר חברתי שיש בו רק מגזרים-מגזרים הנאבקים כל אחד בתורו על האינטרסים הייחודיים לו, ושאין בו אף כוח מרכזי שיוצא נגד המדיניות עצמה: הפרטה וחיסול מדינת הרווחה. בשבועות האחרונים, מתוך המחאה חוצת המגזרים הזו, מתוך החיבור בין דרישות שונות וצרכים שונים, מתחילה להיווצר תודעה של מעמד הביניים.

לכן המחאה הזו אינה יכולה כרגע להיות מתורגמת לקלפיות ולכנסת: מה שמתהווה מתוכה הוא כוח חברתי ופוליטי חדש לחלוטין. זהו שינוי חברתי ופוליטי עמוק הרבה יותר מכדי שיוכל להתבטא באיזה ערבוב מחודש של המערכת הפוליטית, איזו ברית נמהרת בין כמה מפלגות. זו מהפכה חברתית שמאתגרת את המערכת הפוליטית עצמה ומייתרת את החלוקה המפלגתית הנוכחית. הרי זוהי החלוקה המפלגתית הסקטוריאלית כפי שאנחנו מכירים אותה שאיפשרה עד כה את ההפרטה המהירה וחיסול מדינת הרווחה: קונצנזוס של המפלגות המרכזיות ומדי פעם פיצוי תקציבי למגזר זה או אחר: ישיבות, קיבוצים, אנשי מילואים.

לעומת זאת, התחום שבו המהפכה הזו כבר מתבטאת הוא התקשורת: לפתע פתאום שכירות, מסים ודיור זה לא "משעמם", לא "נון-אייטם", לא "נישה" ולא "חיים בשוליים". המדיניות הכלכלית היא לב העניין ובלב החדשות. אין לטעות: ההתפתחות הזו לא חלה רק בגלל הפוטוגניות של האוהלים, המיקום המרכזי בשדרות רוטשילד או גודל ההפגנות. זהו שינוי תודעתי עמוק הרבה יותר: התקשורת היא תחום עיסוק שכל-כולו מעמד הביניים. גם כשהיא נשלטת על ידי בעלי הון וגם כשיש בה עשרה או עשרים "טאלנטים" המשתכרים בעשרות-אלפי שקלים, הרי שהעורכים, הכתבים והמפיקים  – המסה הגדולה של מי שמתפעל את המערכת הזו – הם אנשי מעמד הביניים. העובדה שעד לפני שלושה שבועות כלכלה נחשבה תחום "משעמם", שיש לו את המוספים המיוחדים לו והתכניות המיועדות לו, לא נבעה מאיזו "הוראה מגבוה" או "רוח המפקד" של בעלי ההון. פשוט – עבור רוב העובדים בתקשורת זה באמת היה משעמם, לא חשוב, "לא אייטם". מעמד הביניים כקובצה חברתית, ככוח פוליטי, פשוט לא היה קיים.

מרגע שמעמד הביניים נכנס לזירה ככוח פוליטי, גם התקשורת הולכת בכיוון. ברגע שמתחילה להיווצר תודעה של מעמד הביניים – הדבר בא לידי ביטוי וגם מועצם על ידי כלי התקשורת. ידיעה אחת בוויינט המחישה היטב את השינוי הזה: בדיווח על ראיון שנתן דובר ראש הממשלה בעניין מחאת הדיור נאמר שלקראת סוף הראיון השתמש הדובר ב"תירוץ הביטחוני". מה שלפני כמה שבועות עוד נחשב "איום קיומי" הפך לפתע לתירוץ של ממשלה אטומה. התקשורת אינה צופה מן הצד במהפכה הזו: היא חלק ממנה. עלייתו של מעמד הביניים משנה את מקומה של התקשורת ואת תפקידה בחברה: מגורם שמרני העומד בבסיסו של הסדר החברתי הקיים לגורם המאתגר את השלטון.

כך שלצד הצורך לקבוע מטרות קרובות ובנות-השגה, אין סיבה לחשוש שהמחאה החברתית תחדל לעניין את התקשורת כל-כך מהר או שזמנה קצוב לשבועות ספורים.

ועוד הבהרה אחת: לא, המחאה הזו אינה רק של מעמד הביניים העירוני. המעמדות הנמוכים שותפים לה והניצול שלהם אכזרי הרבה יותר מזה של מעמד הביניים. אבל: 1. המחאה הזו הופכת למהפכה בגלל שמעמד הביניים שותף לה, בגלל שהאי-שוויון הכלכלי שוחק אותו, בגלל שהתקשורת היא חלק מהשינוי ולא רק משקיפה מהצד. 2. מעמד הביניים בישראל גדול הרבה יותר ועני הרבה יותר מהרושם הבורגני הנינוח שיצרו מפלגות כמו "שינוי". בשיטה הכלכלית הישראלית, שאין בה כמעט כל שירותים ציבוריים או בטחון סוציאלי, כל מי שאי פעם נזקק לרופא, לבית ספר או למשכנתא משתייך לאותו מעמד. כל מי שאינו יכול לקנות בריאות וחינוך באופן פרטי משתייך למעמד הביניים. מעמד הביניים בצורתו הנוכחית בישראל הוא מצב של סכנה כלכלית מתמדת – בקריית-גת כמו בגבעתיים, בעבודה בסופרמרקט כמו בעבודה בהייטק.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • noam-lester  ביום 4 באוגוסט 2011 בשעה 20:37

    דברים נכוחים. תודה.

  • הצגות ומופעים  ביום 7 באוגוסט 2011 בשעה 17:25

    אני חושב שהיום בשנת 2011 מעמד הביניים בישראל הולך ומתפוגג לו,המוני אנשים אולי עדיין לא מבינים זאת אבל בכל זאת יש פה שליטה מלאה של בעלי ההון,אנשים יורדים כבר למעמד התחתון או עולים למעמד העליון,המציאות מכתיבה לנו ואומרת לנו שאנשים לא יכולים לקנות דירה אפילו בפריפריה מכיוון שזה נורא יקר ושלא נדבר גם אפילו על המזון הבסיסי ומוצרים בסיסיים נוספים מתייקרים במיוחד,אז אני מצטער אני לא חושב שיש מעמד ביניים כבר,לא בישראל לפחות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: